בני משפחתה של המנוחה נחלקו לשני מחנות. המנוחה ערכה בחייה שתי צוואות, וכל צד מבקש לקיים צוואה אחת, זו אשר לטובתו, ומתנגד לקיום הצוואה האחרת, בטענת השפעה בלתי הוגנת.
החובה בדבר כיבוד רצונו של מת, הינו עיקרון יסוד בדין הישראלי, וככלל - צוואה שלא נפל בה פגם צורני או פורמאלי, הינה בבחינת צוואה כשרה. יחד עם זאת, הכלל יחול אך ביחס לרצונו האמיתי של המצווה, ולא במקום בו נתבקש בית המשפט לקיים צוואה שהיא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת, אשר אינה משקפת את רצונו העצמאי והחופשי של המצווה עצמו.
קרא עוד:
- התנכרות המשפחה למנוח לפני מותו - ירושה לעובד הסיעודי
- מכתב התאבדות ישמש בתור צוואה, האמנם?
- עדיפות למכירת דירה בסכום גבוה על ידי מנהל עיזבון
- ביטול צוואה בעקבות מעורבות אסורה של אשתו של היורש היחיד
השפעה בלתי הוגנת מתקיימת, כאשר הנסיבות מצביעות על קיומה של תלות של המצווה באדם אחר, שהיא כה יסודית ומקיפה, שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי ביחסיו עם האחר. ואם ניתן לקבוע שקיימת חזקה כזו, על אותו אחר יוטל הנטל להביא ראיות לסתירת החזקה.
בנוסף, בבוא בית המשפט לבחון את קיומה או העדרה של השפעה בלתי הוגנת, יש לקחת בחשבון גורמים שונים, כגון, מצבו הפיזי של המצווה, מצבו המנטאלי והנפשי, מידת חולשתו וסוג התלות שהיה תלוי בזולתו, בדידותו וניתוקו מאנשים אחרים, מערכת היחסים בינו לבין האדם שהוא נזקק לו, וכדומה.
הצוואה השנייה
כל אדם כשר לזכויות וחובות, מגמר לידתו ועד מותו, וכל אדם כשר לפעולות משפטיות, לרבות עריכת צוואה, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרותו זו בחוק או בפסק דין של בית משפט. במקרה דנן, אמנם הייתה המנוחה חסויה במועד עריכת הצוואה השנייה, ברם, כאמור, עובדה זו הינה נדבך חשוב, אך לא בלעדי, בבחינת כשירותה. אי לכך, אין אלא לדחות את טענתם של הצדדים כי המנוחה הייתה חסרת כשרות משפטית לערוך צוואה אך בשל היותה חסויה.
הצוואה השנייה נערכה במשרדו של עו"ד ש’. העדים החתומים על הצוואה הם העו"ד והמתמחה. המנוחה הגיעה למשרד עם בעלה של אחת הילדות ועם המטפלת הפיליפינית שלה. כמו כן היה נוכח הפסיכיאטר, ד"ר פרל. עו"ד ש’ העיד שהקריא למנוחה את הצוואה.
- כתב אישום בעקבות זיוף כתובה במטרה לזכות בירושה
- תביעה לביטול הסכם מתנה - יורש פוטנציאלי
- ביטול צוואה לאחר בקשת התנגדות
- ירושה של ניצולת שואה וחלוקה עם ידוע בציבור
העובדה שהמנוחה בחרה לנשל לחלוטין את כל בני משפחתה ולהוריש את מלוא עזבונה לבתה ע’, עמה הייתה לה מערכת יחסים מורכבת ביותר, מעלה ספקות שלא ניתן להתעלם מהן. ע’ לא הצליחה להסביר מדוע בחרה אמה לנשל את כל בני המשפחה ולהוריש את מלוא הרכוש דווקא לה.
מתקיים בענייננו הבסיס העובדתי הנוסף, הדרוש לשם הקביעה שנשלל רצונה של המנוחה, ויש לקבוע שהצוואה לא נעשתה מתוך רצון חופשי של המנוחה, מתוך גמירת דעת ומתוך צלילות הדעת. המנוחה הייתה כבת 90 בשעת עשיית הצוואה, אישה זקנה ורפת כוח, במצב גופני ירוד, תוך שהיא סובלת מדמנציה, אשר למצער כבר הייתה במצב בינוני, ואשר פיתחה יחסי תלות מובהקים בע’.
חרף התרשמות ד"ר פרל בזמן אמת, כי המנוחה הבינה וידעה לבטא בבירור את רצונה לצוות את כל רכושה לע’, לא ניתן להתעלם מכך שלא היה מודע לכלל הנסיבות ומראיות נוספות, המעידות על תלות מוחלטת בע’, הניתוק מיתר בני המשפחה, ועדות המנוחה עצמה, אשר העידה שהיא אומרת מה שע’ "מספרת לה". בענייננו, מתקיימים האלמנטים הדרושים להוכחת התלות הפיזית והנפשית, ניתוק הקשרים והנישול.
הצוואה הראשונה
המנוחה היתה כבת 85, כאשר עברה להתגורר אצל ר’. מצבה הגופני והנפשי היה ירוד והיא נזקקה לעזרה יומיומית. חוסר הישע של המנוחה, הותיר אותה בלא יכולת להתנגד לשתלטנותו של ר’ כלפיה, ובפועל היתה ללא הגנה מפני ניצול לרעה של כוחו כלפיה. המנוחה הושארה ללא השגחה, למרות היזקקותה הפיזית והנפשית. הוכח כי המנוחה סבלה מתת תזונה ומהתייחסות שאינה הולמת מצד ר’.
ר’ דאג לבודד את המנוחה מכל השפעה פיזית או נפשית שעשויה להיות במגע עם בני המשפחה האחרים. ר’ מנע מבני המשפחה האחרים להתקרב אליה, או לדבר איתה בנפרד. הוא דאג לענות במקומה, לבודד אותה ובכך למנוע כל סיכוי של השפעה מצד הסובבים אותה.
אשר על כן, יש לקבל את הממצאים שבהכרעת הדין כמות שהם ולקבוע שהצוואה הראשונה נערכה כתוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצד ר’, ואשר על כן, דין הבקשה לקיומה - להידחות.
לסיכום - אין לקיים אף אחת מן הצוואות
אין לקיים אף אחת מן הצוואות, נראית בעיניי כמסקנה הצודקת ביותר בהתחשב במכלול הנסיבות. ברמת ה"מקרו" ניתן להתרשם, ברמת סבירות גבוהה, כי עשיית הצוואות – ראשית אצל ר’ ולאחר מכן אצל ע’ – היוותה כלי בידי המחנות היריבים לקידום האינטרסים הכלכליים שלהם, ועניין רצונה האמיתי והעצמאי של המנוחה לא שיחק תפקיד, בוודאי שלא תפקיד מרכזי ובלעדי.
עדיף בעיניי, בנסיבות אלו, שתחול על עיזבון המנוחה ברירת המחדל הקבועה בחוק, לחלוקה שוויונית של העיזבון, על מנת שלא לתת לאף צד יתרון על פני הצד השני. בהעדר ביטוי ברור ועצמאי של רצון המנוחה שיש בו כדי להצדיק סטייה מצורת חלוקת הירושה על פי דין, לבנות המנוחה שווה בשווה, הרי זוהי הדרך הטובה ביותר לקיים גם את רצונה המשוערת.
