פעמים רבות, לאחר שהולכים מנוחים לעולמם, מותירים הם צוואות אשר ניתנות לפרשנות מורכבת. כיצד יש לפעול כאשר הצוואה קובעת כי כספים מסוימים מן העיזבון יחולקו לצרכים ציבוריים והומניטאריים כגון ארגוני צדקה, צה"ל וכדומה. האם במקום שבו המצווה החליט להעביר את אופן חלוקת רכושו לאדם אחר לאחר מותו, אין בכך סתירה של מילוי רצון המת?
על פי סעיף 28 לחוק הירושה, צוואה תקפה כל אימת שהיא נעשית על ידי המצווה עצמו והוראותיה אינן תלויות ברצונו של אדם שאינו המצווה. מן הפסיקה ידוע כי הצוואה הינה מעשה אישי ואין היא נעשית אלא ע"י המצווה עצמו.
בהתאם לכלל זה ניתן להבין את הסייג החל בסעיף 29 לחוק הירושה. סייג זה קובע כי המצווה אינו רשאי למסור לאדם אחר את קביעת האדם שיזכה מן העיזבון או את קביעת החלק היחסי או המנה שאדם יזכה בהם. עם זאת, במידה וציין המצווה בצוואה אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה, או ציין נכסים שמתוכם יש לבחור מנה, רשאי לבחור מי שהמצווה קבעו לכך בצוואתו.
המחוקק סייג במעט את החובה של המצווה לקבוע בצוואתו, בעצמו, את הזוכים בעיזבונו וכן את החלק היחסי או המנה של כל אחד מהם. על פי חוק הירושה בסעיף 29 נקבע כי אם ציין המוריש בצוואתו "אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה, או ציין נכסים שמתוכם יש לבחור מנה", אזי יהא רשאי להטיל את מלאכת בחירת הזוכה (מתוך קבוצת האנשים), או בחירת הנכס (מתוך רשימת הנכסים) על אדם אחר.
על היורשים הללו לעמוד באחד משני מבחנים הבאים:
- מבחן השיוך הקבוצתי – המצווה מורה לזכות את אחד מחברי קבוצה מוגדרת היטב, או מוסד מתוך קבוצה מוגדרת של מוסדות. המצווה אינו נדרש אלא לציין את שם הקבוצה שמתוכה ייבחר הזוכה, ובכך יצא ידי חובת המסוימות (לדוגמא – קבוצת "ארגוני הנכים").
- מבחן הזיהוי הפרסונאלי – המצווה מורה לזכות אחד מקבוצה שאינה בעלת ייחוד מוגדר, אך כל חבריה ידועים ומוכרים למצווה עת ערך הוא את צוואתו. המצווה יכול לנקוב בשמותיהם של אנשי הקבוצה, אך אינו חייב לעשות זאת.
הלכה פסוקה היא שהגדרה כללית מדי (או לא ברורה דייה), של הקבוצה שאינה עומדת במבחן הזיהוי הפרסונאלי ואף לא במבחן הזיהוי הקבוצתי, אינה מספקת למקבל ההרשאה את ההנחיות הדרושות לבחירת הזוכה. פועל יוצא מכך שהיא מותירה בידי מקבל ההרשאה שיקול דעת רחב מדי לקבוע את הזוכה עפ"י הבנתו. צוואה הכוללת הרשאה כזאת סותרת את הוראתו המפורשת של ס’ 29 רישא לחוק הירושה.
