מקור הסמכות העיקרי לפרשנות צוואה נמצא בס' 54(א) לחוק הירושה, אשר זו בו נקבע כי מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.
בפרשת טלמצ'יו קבע הנשיא ברק בעניין כי פרשנות צוואה הינה שליפת הנורמה מתוך הטקסט. הפרשן של הצוואה קובע את משמעותה המשפטית של לשון הצוואה מתוך מגוון משמעויותיה הלשוניות. על פי ס' 54 (א), למד הפרשן על אומד דעת המצווה משני מקורות: האחד הינו הצוואה, והשני הינן ה"נסיבות". הצוואה הינה המקור המשמעותי החשוב ביותר לבחינה זו.
כיצד יפרש בית המשפט את הצוואה?
לעניין זה, ר' דבריו של כב' הנשיא ברק בספרו, פרשנות במשפט (כרך חמישי) בעמוד 127:
"הכול מסכימים כי על אומד דעתו של המצווה יש ללמוד מתוך הצוואה עצמה. בה הביע המצווה את רצונו, ומתוכה ניתן ללמוד על רצונו זה. מקור זה הוא אמין, שכן הוא מעשה ידיו של המצווה המכוון במישרין להבעת רצונו. כמובן, מסכימים הכול, כי ייתכנו נסיבות שבהן יהיה מותר לצאת מתוך דלת האמות של לשון הצוואה ולחפש מחוצה לה נתונים על אומד דעתו של המצווה. כך הדבר, כאשר בחינתה של הצוואה אינה מעלה אומד דעת ברור שעל פיו ניתן לפתור את הבעיה הפרשנית הניצבת בפני השופט...".
אלו קריטריונים יש לקחת בחשבון בפרשנות צוואה?
בפרשנות הצוואה ובחתירה לאומד דעת המצווה יש לקחת בחשבון הן את לשון הצוואה והן את תכליתה.
לעניין זה נאמר בפרשת טלמצ'יו:
"בפרשנותה של הצוואה יש להתחשב בשני יסודות מרכזיים: לשון הצוואה ואומד דעת המצווה. בעית היסוד בפרשנות הצוואה- כמו בפרשנותו של כל טקסט משפטי – היא ביחס בין הלשון לאומד הדעת, בין ה'גוף' (ה- verba) לבין ה'נשמה' (ה- voluntas)...".
לדברי כב' הנשיא (בדימוס) ברק בספרו (שם, בעמ' 157-163) לשון הצוואה היא מרכיב מרכזי בקיומה, ומרכיב מרכזי בפרשנותה. באין טקסט אין פרשנות של הטקסט. הלשון היא האמצעי אשר דרכו מתגשמת המטרה.
קראו גם:
ללשון הצוואה שני תפקידים: ראשית היא קובעת את גבול המשמעות הלשונית של הצוואה, ושנית היא אמצעי שבעזרתו מגשים המצווה את אומד דעתו, אם כי היא לא מקור בלעדי. יחד עם זאת, אין לשכוח כי ללשון יש מגבלות: לא בכל מקרה מצליחה הלשון להעביר מסר ברור, ולא תמיד מבין הקורא את דברי המצווה באופן בו הוא רצה כי דבריו יובנו.
פרשנות לאור נסיבות חיצוניות
בהנחה כי למונח בצוואה יש יותר ממשמעות לשונית אחת, על מנת לפרשו, ובהתאם לאמור בהוראת החוק, יש לפנות ל"נסיבות חיצוניות". לגישתו של כב' הנשיא (בדימוס) ברק בספרו (שם, בעמוד 225-241), נסיבות אלה כוללות את הנתונים עד לעריכת הצוואה, נתונים באשר למה שהתרחש בעת עריכתה, ונתונים על אירועים שהתרחשו לאחר עריכת הצוואה והמלמדים על אומד דעתו של המצווה בעת עריכתה.
אין להבחין פורמאלית בין "פרשנות פנימית" (דהיינו, לשון הצוואה עצמה) לבין "פרשנות חיצונית" (דהיינו, פנייה לנסיבות חיצוניות לצוואה). על אומד דעת המצווה יש ללמוד מכל מקור אמין, תוך הכרה במעבר חופשי ללא מגבלות פורמאליות, בין הצוואה לנסיבות עריכתה, עד כדי אפשרות תיקון התפיסה הראשונית באשר לאומד דעתו של המצווה כפי שהוא עולה מלשון הצוואה.
