בסוף שנת 2009, הצדדים נישאו ונולדו להם שני ילדים, שכיום בני ארבע וחמש שנים. לאחר חמש שנות נישואים, היחסים עלו על שרטון, ובחודש מרץ 2015 הגיש הבעל תביעת גירושין. הצדדים הסכימו על משמורת משותפת לילדים ואת נושאי הרכוש ותביעת הכתובה של האשה השאירו להכרעת בית הדין הרבני האזורי ירושלים.
בית הדין התרשם כי בין הצדדים מעולם לא התקיימו דיונים בתביעת הגירושין לגופה, מאחר שכבר בתחילת הדיון הראשון, הודיע עורך דינה של האשה, כי הם לא יחזרו לחיות יחדיו, לפיכך קיימת הסכמה עקרונית להתגרש, וכל הדיונים שהתקיימו לאחר מכן, נסבו על עניני הרכוש והכתובה.
האשה זכאית לסכום כתובתה בסך של 180,000 שקלים
במקרה מסוג זה, כאשר שני הצדדים אינם מעוניינים בהמשך חיי הנישואין והביעו את הסכמתם להתגרש, אך האשה לא ויתרה על כתובתה, היא זכאית בדרך כלל לעיקר כתובה וכן לתוספת כתובה. לפיכך קבע בית הדין כי היא זכאית לסכום הרשום בכתובה בסך של 180,000 שקלים, ומאחר שהנישואין נערכו לפני כשש שנים, וערכה של הכתובה עדיין סביר וגבוה, הותיר את הסכום הנקוב בכתובה ללא הצמדה.
בנוגע לחלוקת רכוש, ביקשה האשה לקבל מחצית מערך ההשבחה שבוצעה בדירה, שנבנתה כולה במהלך חייהם המשותפים ונמכרה במהלך הנישואין. עוד טענה כי היא זכאית לקבל מחצית התמורה שהתקבלה בגין מכירת הדירה שנבנתה על המגרש. ואף ציינה כי במסגרת הסכם גירושין, הצדדים הסכימו על חלוקת זכויות וחובות שווים במה שהצטבר במהלך חיי הנישואין עד למועד הפרידה.
בית הדין ציין כי על פי הוראות חוק יחסי ממון, לא כל מה שנצבר במהלך הנישואין מתחלק בין בני הזוג אלא קיימים מקרים שאינם בני חלוקה, למרות שהבעל צבר אותם במהלך הנישואין, כמו ירושה או קבלת מתנה. עוד הוסיף כי ההיגיון העומד מאחורי חוק איזון משאבים הוא שלאשה יש חלק בנכסים שהבעל צבר בעקבות עבודתו במהלך הנישואין, בעקבות הסיוע שקיבל ממנה הן על ידי שותפות פעילה בעסקים שלו, והן באמצעות טיפול בילדים ובצרכי משק הבית.
הדירה והמגרשים נרכשו בכספים שירש הבעל מאביו לפני הנישואין
במקרה זה, טען הבעל שאת כל רכושו ירש בהיותו כבן 19 שנים, מאביו אשר נפטר לפני כשלושים שנה, והוא שילם מכספי הירושה עבור המגרש סכום נכבד בטרם הנישואין, ולאחר מכן השלים את יתרת הסכום. עוד ציין כי במהלך הנישואין, לא צבר כל רכוש וגם לא יכול היה לעשות כן מאחר שהיה סטודנט ללימודי רפואה, ובעת הפרידה היה עדיין סטודנט והרוויח משכורת נמוכה אשר שימשה לצריכה שוטפת בלבד.
לאחר שמיעת טענות הצדדים, השתכנע בית הדין כי סכומי העתק שהשקיע הבעל ברכישת המגרשים ובניית הבניינים שעליהם, מקורם בכספי הירושה מאביו, ולכן קבע כי האשה אינה זכאית להתחלק בנכסים אלו משום שחלה על כספים אלו ההגבלה המפורטת לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון. בנסיבות אלו נקבע כי האשה זכאית למלוא כתובתה בסך של 180,000 שקלים, ואינה זכאית לאיזון בנכסים הרשומים על שם הבעל.
תיק 998059/2
