בני הזוג המשתייכים לעדה החרדית נישאו בסוף שנת 2002, כאשר לאשה אלה הם נישואין שניים. במהלך הנישואין האשה עברה ללא הצלחה טיפולי פוריות, עקב בעיות פריון של הבעל ולזוג לא נולדו ילדים. השניים התגוררו בשכונה בירושלים, בדירה הרשומה על שמה של האשה ובחודש מרץ 2013 הם התגרשו בעקבות משבר אמון קשה.
הדירה נרכשה על ידי האשה לפני שהשניים הכירו
הבעל עתר לבית משפט לענייני משפחה בירושלים, בטענה למחצית מכלל הזכויות הרשומות על שם אשתו, כולל הדירה, אשר לטענתו נקנתה במהלך הנישואין ונרשמה על שמה בלבד.
מנגד טענה האשה כי הדירה נרכשה על ידה, כחודשיים לפני שהכירה את בעלה. הדירה נקנתה מכספי מכירת הדירה מנישואיה הראשונים ובסיוע הלוואת משכנתא שלקחו הוריה. הנתבעת צירפה לכתב ההגנה אסמכתאות, התומכות בדבריה.
הדירה היא רכוש משותף מכוח כוונת השיתוף
בעקבות דבריה של הנתבעת, התובע הגיש כתב תביעה מתוקן וטען כי הדירה נרכשה על ידי אשתו לפני האירוסין, לכן יש לו זכויות בדירה הן מכוח "מסמך הסכמות" שערכו הורי הצדדים טרם האירוסין והן מכוח כוונת הלכת השיתוף.
עוד טען כי הוריהם הסכימו במסמך המדובר לסייע במימון החתונה, לרכוש מיטלטלין ודירה. לאחר שנישאו לא מצאו דירה ראויה, לכן החליטו להתגורר בדירתה של הנתבעת.
התובע הוסיף כי במשך כל השנים שחיו יחד הוא נשא בהחזר תשלום המשכנתא שלקח אביה, והשניים בנו מרפסת והוסיפו תנור הסקה ותרמו להשבחת הדירה, לכן לטענתו הדירה היא רכוש משותף.
הצדדים הסכימו לשיתוף בזכויות וברכוש שנצברו במהלך הנישואין, אך המחלוקת ביניהם נגעה לשיתוף בדירה.
האשה גלתה על עברו הפלילי של בעלה וחששה להתגרש ממנו
הנתבעת דחתה את הטענות בנוגע לכוונת שיתוף, וטענה כי לבעלה אין זכויות בדירה שנרכשה טרם הנישואין וכי הוא לא השתתף כלל במימונה ולא תרם להשבחתה. האשה הוסיפה כי חיי הנישואין היו רצופים במשברים, עקב בעיות הפריון של בעלה ואף טענה כי הוא ניהל במקביל יחסים אינטימיים עם אשה אחרת.
הנתבעת הוסיפה כי לאחר חמש שנות נישואין היא גלתה כי לבעלה עבר פלילי, אותו הסתיר ממנה והוא אף ריצה מאסר בפועל בגין פגיעה בקטין. וכי בשל עבורו הפלילי נמנעה מהם האפשרות של אימוץ. הנתבעת טענה כי עצם היותה גרושה בפעם השנייה בחברה החרדית, היא צפויה לאבד את האפשרות להינשא שוב, לכן לא ביקשה להתגרש.
על השניים אשר נישאו בשנת 2002, חל חוק יחסי הממון. מכיוון שהצדדים לא ערכו ביניהם הסכם ממון, חל עליהם הסדר, המבחין בין הנכסים שנצברו בתקופת הנישואין, לבין הנכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין. לפי הסדר זה, עם התרת הנישואין, כל אחד מהצדדים זכאי למחצית שווי של כלל הנכסים, למעט הנכסים שהיו להם לפני הנישואין, או שקיבלו במתנה או בירושה.
הבעל לא הצליח להוכיח את כוונת שיתוף הדירה
בית המשפט קבע כי התקופה של עשר השנים בה היו נשואים היא תקופה הקצרה מכדי ליצור הסכמה לשיתוף בזכויות, זאת כאשר לאחר חמש שנים בלבד חל משבר אמון ממשי בין הצדדים. לכן אין לראות את הדירה כנכס שנטמע ברכוש המשותף. כמו כן, התובע לא הצליח להוכיח כי חלה הסכמה לשיתוף בדירה. לפיכך דחה בית המשפט את התביעה וקבע כי לבעל אין זכויות בדירה. בנסיבות אלה התובע יישא בהוצאות המשפט בסך 5,000 שקל.
תמ"ש 32006-04-12
