הצדדים נישאו ביום 3.4.1997. האישה היתה עולה חדשה מאיראן, בת 24, והבעל בוגר ישיבה בן 31. הצדדים נישאו בעקבות שידוך. הצדדים התגוררו תחת קורת גג אחת משך כשלושה חודשים בלבד, בסופם – בחודש יולי 1997, ברחה האישה מפני אלימותו הקשה של הבעל, כשהיא בהריון.
מאז ועד היום – ומזה כ – 11 שנים, הצדדים אינם מתגוררים תחת קורת גג אחת ומנהלים הליכים משפטיים בבימ"ש זה ובביה"ד הרבני, לרבות תביעה אשר הוגשה והוכרעה למזונות הקטין, ותביעות הדדיות לגירושין. התביעה דנן הינה תביעת נזיקין אותה הגישה אישה כנגד בעלה, לפצות אותה בגין סרבנותו ליתן לה גט, משך למעלה מ-10 שנים.
האם יש לקבוע פיצויים לאישה העגונה?
תביעות נזיקין בגין סרבנות גט – מתווה משפטי
1. כאשר מגיעה תביעה כגון דא לפתחו של ביהמ"ש עליו לפסוק בה לגופא - בהתאם, כמובן, לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
2. תביעות אלה הינן תביעות לפיצוי כספי בלבד, מכוח דיני הנזיקין – אשר אינן מתייחסות לאכיפת התחייבות בעל או אילוצו למתן הגט, אלא לדרישת אישה לקבל פיצויים בגין נזקים אשר לטענתה נגרמו לה מהתנהגותו של הנתבע, גרידא. יתרה מכך, בעצם הגשת התביעה וניהול ההליך עד מיצוי, מביעה התובעת הלכה למעשה את רצונה בבירור התביעה. חזקה עליה, וגם בשל היותה מיוצגת כי ערה היא לסיכונים הכרוכים בקבלת או דחיית התביעה, לרבות סוגיית הגט המעושה.
פיצוי בגין סרבנות גט, גם ללא חיוב במתן הגט
תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו עקב סירוב הבעל לתת גט
3. בנסיבות המקרה אשר נפרשו בפני ניתן לקבוע חד משמעית כי הבעל הינו סרבן גט, המונע מאשתו את חירותה משך למעלה מ – 10 שנים. לאור הנסיבות, אשר קיומן אושר ולכל הפחות לא הוכחש על ידי הנתבע בעצמו בחקירתו, כמו קיומו של הסכם גירושין שנחתם על ידי שני הצדדים אולם לא אושר בגין הנתבע, והתניית תנאים שונים למתן הגט- כגון מחיקת חוב בביטוח לאומי, ביטול חיוב המזונות, העברת משמורת, קיום הסדרי ראייה וכד’, אשר גם כאשר הובעה הסכמה או נעשו מאמצים למלאם, אלא לא הסתייעו ולא הביאו למתן הגט המיוחל, וכן קביעותיו של בית הדין הרבני בדבר ההמלצה לנתבע ליתן גט לאשתו – מובילות למסקנה הבלתי נמנעת עובדתית כי הנתבע מסרב ליתן גט לאשתו משך למעלה מ – 10 שנים.
4. ניתן לקבוע האם קיימת סרבנות גט בהתאם לראיות, נסיבות והוכחות, וכן לדון לגופא בתובענה לפסיקת פיצוי בגין נזק הנובע מסרבנות הגט – אף במקרים בהם ביה"ד הרבני מסתפק בהמלצה ליתן גט בלבד.
הפרת חובה חקוקה
1. עוולה זו הוגדרה בס’ 63 לפקודת הנזיקין. העוולה מונה חמישה יסודות מצטברים: (א). חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; (ב). החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; (ג). המזיק הפר חובה המוטלת עליו; (ד). ההפרה גורמת לניזוק נזק; (ה). הנזק הנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק.
2. גם בהנחה שהופר איסור פלילי, על התובעת להוכיח כי החיקוק עליה היא מבססת את תביעתה, אכן נועד להגן על אינטרסים שלה, במאובחן מאינטרסים של הכלל – המדינה. נראה כי הן ההוראות בסעיפים 427 (סחיטה בכוח), 428 (סחיטה באיומים) ו-431 (עושק) לחוק העונשין, והן ס’ 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה, אכן נועדו להגן על אנשים/ נשים הסובלים מהתעללות והתעמרות האחר בהם. כמו כן, ניתן לומר כי בנסיבות חייה של התובעת, אשר הינה אישה חרדית, אי מתן הגט מהווה פגיעה קשה ביכולתה לנהל אורח חיים סביר ותקין, דבר המגיע לכל הפחות לכדי התעללות נפשית הנמשכת שנים רבות, ובכך נגרם לה נזק, במובן הפקודה.
3. הן למקרא סעיפי חוק העונשין והן למקרא החוק למניעת אלימות במשפחה, אין להם דבר עם סוגיית העגינות. כך למשל, מטרת החוק למניעת אלימות במשפחה הינה ליתן פתרון זמני ומיידי לאירועי אלימות ספציפיים, ואין להסיק ממנו אפשרות או כוונה לאפשר מתן פיצוי בגין הפרתו. לפיכך, לא ניתן להשית תביעה מסוג זה על חוקים אלה.
4. הפרת חובה חקוקה בהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו- אין ספק כי סרבנות הגט מהווה פגיעה בערכים המוגנים על ידי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ביניהם הכבוד, חופש הבחירה, הזכות למימוש עצמי, האוטונומיה העצמית, הזכות להינשא ולהוליד ילדים וכיו"ב, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באישה חרדית, אשר לגביה משמעות מיוחדת ומוגברת לסטאטוס כנשואה/ גרושה / עגונה. נראה כי הפסיקה טרם הכירה בעוולה של הפרת חובה חקוקה על בסיס חוק יסוד ביחסים שבין שני פרטים.
עוולת הרשלנות
1. עוולת הרשלנות כוללת מספר יסודות: א. חובת זהירות שחב הנתבע כלפי התובע; ב. הפרת החובה (או ההתרשלות), המתבטאת בכישלונו של הנתבע לנהוג באופן שהיה נוהג האדם הסביר באותן נסיבות; ג. סיבתיות (עובדתית ומשפטית); ד. נזק.
2. המבחן לקיומה של חובת זהירות, על פי הוראות ס’ 36 לפקודה, הוא מבחן החזות מראש של האדם הסביר בדבר התוצאה המזיקה, כלומר מבחן הצפיות. הצפיות הטכנית הנדרשת: "איננה ראיית נולד מדויקת של כל פרטי העניין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו". אולם הצפיות אינה רק צפיות "טכנית" אלא גם צפיות "מהותית". כלומר לא די בכך שנקבע כי מבחינה מושגית יכול אדם לחזות מראש את שיקרה, אלא צריך להוסיף ולשאול האם ראוי שלאור חזותו מראש זו, ינהג או לא ינהג אחרת.
3. חובת הזהירות נבחנת בשני שלבים: השלב הראשון הוא שלב "חובת הזהירות המושגית" והשלב השני הוא שלב "חובת הזהירות הקונקרטית". בשלב בדיקת חובת הזהירות המושגית נשאלת השאלה האבסטרקטית, האם "הסוג הכללי אליו משתייכים המזיק, הניזוק, הפעולה והנזק עשויים להקים חובת זהירות". לאחר שניתנה תשובה חיובית לשאלה העקרונית הראשונה ומתברר כי האירוע נופל לתחום של התנהגות אנושית שדיני הרשלנות באים להסדירה – נידונה השאלה הספציפית קונקרטית: "האם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה חב הנתבע חובת זהירות לתובע, שהרי חובת הזהירות היא לעולם פרי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה".
4. בעניינן של מסורבות גט מתקיימת כמעט מאליה חובת הזהירות המושגית, מעצם קיומה של מערכת הנישואין וכל הזכויות והחובות הנלמדות ממנה. בענייננו מצטרפת לחובת הזהירות המושגית חובת הזהירות הקונקרטית: כפי שפורט מעלה הצדדים נשואים זה לזו, התובעת סבלה קשות מהתנהגותו ונחת זרועו של הנתבע, ונאלצה לעזוב בגינה כשהיא בהריון, כאשר למעלה מ-10 שנים מתדיינים הצדדים ביניהם בביה"ד הרבני, בשל רצונה של התובעת לקבל גט. למקרא החלטות ביה"ד הרבני והעדויות, הנתבע הוזהר והותרה כי התנהגותו וסירובו ליתן גט פוגע פגיעה של ממש בתובעת ובזכויותיה, אלא שהוא בחר להתעלם מסבלה בתירוצים רבים ושונים.
5. כאשר נקבע כי קיימת חובת זהירות, הכוונה היא כי על הנתבע היה לנקוט אמצעי זהירות שאדם סביר היה נוקט באותן נסיבות על מנת להימנע מהנזק הצפוי. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. הנתבע התעלם מבקשת התובעת ומהוראות בית הדין הרבני הממליצות לו להתגרש מאשתו, בכך אין ספק כי הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, והיה עליו לצפות כי בכך הוא גורם סבל לאשתו.
6. תנאי נוסף לאחריותו של המזיק היא כי התרשלותו היא שגרמה לנזקו של הניזוק, דהיינו כי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. בענייננו, אין ספק כי סירובו של הנתבע ליתן בידי התובעת את גיטה הוא הסיבה לסבלה הרב, על היבטיו, והקשר הוא ישיר. דהיינו: מתקיימת הסיבתיות.
7. נזק מוגדר בס’ 2 לפקודת הנזיקין, כדלקמן: "אובדן חיים, אובדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב או חיסור מהם, וכל אובדן וחיסור כיוצאים באלה". בהתאם לפסיקה ההגדרה רחבה דיה בכדי לכלול נזק שאינו מוחשי או ממוני, כגון פגיעה נפשית, פגיעה האוטונומיה, סבל, צער, עוגמת נפש וכיו"ב. מאישה עגונה נשללת האפשרות לאוטונומיה ולבחירה. כן נשללת ממנה האפשרות להינשא לאחר, ולהביא ילדים לעולם. בענייננו, הוכח כי התובעת סובלת הלכה למעשה וניזוקה מסירובו של הנתבע ליתן לה גט. מסקנה זו ניתן להסיק מעדות התובעת עצמה, וכן מהעדויות התומכות אשר צורפו לתביעתה.
אומדן הנזק
1. נזק ממוני - הנזק הממוני נתבע מאחר ולטענת התובעת הכנסות של משפחה עם שני בני זוג גבוהות יותר מהכנסות משפחה חד הורית. בנוסף, נטען כי הבעל מונע מהאישה את היכולת להינשא בשנית ובכך אחראי לנטל הכלכלי שמוטל על כתפיה בהעדר בעל מפרנס. הקשר בין ראש נזק זה לבין הנזק אשר נגרם כתוצאה מסרבנות הגט אינו חד משמעי, ולא הוכח כדבעי. לפיכך, אין לפסוק פיצוי בגין נזקים ממוניים.
2. נזק בלתי ממוני, והעתירה לפסיקת פיצויים מוגברים – ראשית, בנסיבות כגון דא אני סבורה כי גם בהעדר ראיות על נזק ממשי, משברור כי התובעת עגונה, ולאור כל האמור מעלה – יש לפסוק פיצוי מוערך עבור נזק כללי. התובעת עתרה למספר ראשי נזק לא ממוניים, והגם שהם אינם ניתנים למדידה או לכימות כספי ממשי, ברי כי נזקים אלה נגרמו לתובעת.
3. יש לפסוק סכום פיצוי סביר לתובעת, כזה אשר ישקף את סבלה וחסרונה באופן הוגן וריאלי, אך לא יחסום את דרכה, ככל הניתן ועם הבשלת התנאים, לקבל את גיטה בבית הדין הרבני בבחינת גט מעושה – בשל גובהו של הסכום אשר נפסק כפיצוי. לפיכך, יש לאמוד הפיצוי לתובעת בגין נזקים לא ממוניים בסך של 60,000 ₪ לשנה החל מיום 1.7.98 ועד ליום הגשת הסיכומים, דהיינו סך של 600,000 ₪ וכן פיצויים מוגברים בסך של 100,000 ₪, בשל חומרת מעשיו של הנתבע.
לסיכום,
הנתבע ישלם לידי התובעת כפיצוי נזיקי סך של 600,000 ₪ וכן סך נוסף של 100,000 ₪, סה"כ – 700,000 ₪. סך זה ישולם בתוך 30 יום, ולאחר מכן ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל. הנתבע ישא בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ.
