סכסוך משפחתי על מקרקעין
עובדות המקרה
עניינה של התביעה בבעלות על המקרקעין. התובעות 2 ו-3 והנתבעת הן שלוש בנותיהן של המנוחים והתובע הוא נכדם. במוקד הסכסוך ניצב הבית אשר הנתבעת טוענת שהזכויות בו כולן שלה ואילו התובעים טוענים כי על הזכויות בו להתחלק בין הצדדים. למעשה, מתמקדות המחלוקות בין הצדדים בשני עניינים עקרוניים: א. היות הבית רכושם המשותף של המנוחים מכוח חזקת השיתוף ב. מעמדו של יפוי הכוח הבלתי חוזר שהעניק המנוח לנתבעת. ואולם, הנתבעת טוענת כי דין התביעה להידחות על הסף, מבלי לקיים דיון בטענות הצדדים לגופן, עקב השיהוי הרב בהגשתה.
קרא גם...
נכסי הקריירה והמוניטין באיזון משאבים
מהו המועד הקבוע לאיזון משאבים בין בני זוג?
האם יש לעכב את פירוק השיתוף בדירת מגורים?
למי הזכויות במקרקעין?
מעמדו של ייפוי הכוח שהוענק לנתבעת ע"י המנוח
1. סעיף 1 לחוק השליחות קובע כי שליחות היא יפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי. בענייננו, אין חולק כי המנוח מינה את הנתבעת כשלוחתו באמצעות ייפוי הכוח שנתן לה ביום 13.8.1978.
2. כפי שנקבע בסעיף 14 לחוק השליחות: (א) השליחות מסתיימת בביטולה על ידי השולח או השלוח, וכן במותו של אחד מהם, בגריעת כשרותו או בפשיטת רגלו, או - אם היה תאגיד - בפירוקו. (ב) הוראות סעיף זה לא יחולו אם ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות.
3. כדי שיפוי-הכוח יהיה בלתי-חוזר צריך שבעת מתן יפוי-הכוח תהיה לצד השלישי או לשלוח עצמו זכות קיימת שלשם הבטחתה ניתן יפוי-הכוח. בעיסקה בה ניתן יפוי-כוח בלתי-הדיר - יפוי-כוח להבטחת זכות - הזכות היא במרכז הבימה, ויפוי-הכוח, עם כל חשיבותו העיסקית, אינו אלא טפל לאותה זכות.
4. בענייננו מתעורר לכאורה קושי צורני באיתור ה"זכות" הנטענת, שכן לייפוי הכוח שקיבלה הנתבעת לא נלווה מסמך נוסף המעיד על קיומה של עסקת מתנה בינה לבין המנוח, ומקובלנו כי "ייפוי-הכוח אינו יוצר בדרך-כלל הוא עצמו, את הזכות, אלא מהווה מכשיר לביצועה בהנחה כי הזכות קיימת באופן עצמאי ממקור חיצוני לייפוי-הכוח". עם זאת, יתכן מצב בו יפוי הכח, על פי תוכנו, ישלב בתוכו הן את ההתחייבות החוזית של עושה המסמך להקנות זכות לאחר, ובאותה נשימה יסמיך את השלוח לבצע את הזכות שניתנה כך בדרך של הרשאה בלתי חוזרת. הדבר תלוי בנוסחו של המסמך ובתכליות ובמטרות שלשמן נערך.
5. בענייננו, בחינת ייפוי הכוח עצמו ובחינת הנסיבות שאפפו את חתימתו, מביאים למסקנה כי המדובר במסמך המגלם הן התחייבות חוזית להקנות במתנה לנתבעת את זכויות המנוח במקרקעין והן הרשאה בלתי חוזרת לנתבעת להבטחת זכויות אלו. ראשית, בייפוי הכוח ישנה הוראה מיוחדת, החורגת מנוסחו הסטנדרטי של הטופס עליו חתם המנוח. בנסיבות אלו, ונוכח תוכן ההוראה, ברי כי אין המדובר בתוספת סתמית אלא בהוראה בעלת משמעות שנוספה לייפוי הכוח בכוונה ומתוך מחשבה תחילה. שנית, ייפוי הכוח הנדון איננו המסמך היחיד שנתן המנוח לנתבעת. שלישית, מתקבלת גרסת הנתבעת כי ייפוי הכוח הופקד באגף מס הכנסה ומס רכוש. רביעית, הענקת הזכויות במקרקעין במתנה לנתבעת מובנת על רקע הנסיבות המשפחתיות שהתקיימו בסמוך למועד מתן ייפוי הכוח. חמישית, התנהלותן של התובעות לאחר הענקת ייפוי הכוח הנדון משקפת את הבנתן והכרתן בכך שהמנוח העניק לנתבעת את זכויותיו במקרקעין במתנה, ולא הסתפק במינויה כשלוחתו למען הטיפול בענייניו.
שיהוי בהתייחס בנכס
1. משנקבע כי יפוי כח הבלתי חוזר תקף וחלקו בבית של המנוח הועבר אל הנתבעת אין יותר משמעות לטענות השיהוי אותה טוענת הנתבעת כנגד התובעים, שכן אף אם לא היה שיהוי בהתנהגות התובעים הרי לאחר הקביעה כי חלקו של המנוח הועבר במתנה אל הנתבעת אין הנתבעת נזקקת ואין יותר רלבנטיות לטענת השיהוי.
2. אולם טענת השיהוי אם תתקבל יכולה לעמוד כנגד התובעות בהתייחס לגרסתן ולתביעתן בדבר קיום "חזקת השיתוף" בין הוריהן המנוחים, ותביעתן לחלק בעזבון אמן המנוחה.
3. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי, שהרי השתהות בתחום תקופת ההתישנות הינה למעשה זכותו של המתדיין.
4. מבחינה מעשית נדרש הטוען לשיהוי להוכיח התקיימות אחד התנאים הבאים: א. התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו. ב. במשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה, כגון שקופחה האפשרות להוכיח את טענותיו כנגד התביעה. השינוי האמור צריך שינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע (להבדיל משינוי שמקורו בנסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתובע). ג. היו שהוסיפו תנאי שלישי חלופי שעניינו שהשיהוי נגרם עקב חוסר תום לבו של התובע.
5. בענייננו, התובעות בחרו שלא להעלות את נושא הזכויות במקרקעין לדיון אל מול אחותן, הנתבעת, ושלא לפעול בעניין בשל תחושותיהן האישיות וקשיים מסוימים – גיאוגרפיים וכלכליים - שניצבו בדרכן. ואכן, הנתבעת, מצידה, המשיכה במשך השנים ליהנות מן ההחזקה במקרקעין באין מפריע, בהאמינה כי בדין היא עושה כן, היות והמנוח העניק לה את הזכויות במקרקעין במתנה. מבוכתן וחדלונן של התובעות שירתו היטב את תחושתה שהזכויות במקרקעין שייכות רק לה, ולפיכך נמנעה אף היא מליזום עימות גלוי בנושא ופירשה את שתיקתן ואת התנהגותן כלפיה, כהודאה בזכויותיה.
6. לא כך בהתייחס לטענת השיהוי בהתנהגות התובעות, בכל הנוגע לטענת "חזקת השיתוף" בין הוריהן המנוחים, והפועל היוצא מכך שהוא הטענה שלתובעות זכות ירושה בחלקה של האם המנוחה, קרי במחצית הזכויות שבבית, נושא זה של "חזקת השיתוף" לא היה בתודעתן של התובעות הן לא היו מודעות לכך ומשכך גם לא ניתן לאמר שהתנהגותן מורה על ויתור על הטענה, או כי בהתנהגותן הבלתי ראויה גרמו לשינוי במצבה של הנתבעת. רק כשהגיע התובע לבירור הזכויות התחוור גם לתובעות שקמה טענה זו של "חזקת השיתוף" בין המנוחים. עולה כי כן כי אין מקום לאמר כי התובעות ויתרו וכי נהגו בשיהוי בענין הטענה של "חזקת השיתוף" שבין הוריהן.
שיהוי – נזק ראייתי
1. הנתבעת טענה גם, כי בשל חלוף הזמן, נפגעה יכולתה להתגונן מפני טענות התובעים בעניין חזקת השיתוף ולהוכיח כי אביה המנוח קיבל כספי פיצויים מגרמניה ובאמצעותם נרכשו המקרקעין, וכן נפגעה יכולתה להוכיח את השקעתה הרבה בהגנה על המקרקעין ובהשבחתם, וגם משום כך יש לדחות את התביעה.
2. בכל הנוגע להתגוננות מפני טענת התובעים בדבר חזקת השיתוף, הנתבעת כן הצליחה לאתר ולצרף לתצהיר עדותה הראשית מסמכים מסוימים המעידים על כך שהמנוח קיבל כספי פיצויים. כמו"כ, הנתבעת לא הביאה כל ראיה הסותרת את חיי השיתוף של הוריה המנוחים. תובעת 2 העידה כי הוריה התנהלו כמו כל משפחה רגילה. היא אף לא ידעה שהמנוח קיבל פיצויים מגרמניה דבר המתיישב עם זאת שכל כסף שנכנס מכל מקור שהוא שימש את המשפחה. כלומר, כספי הפיצויים נטמעו ברכוש הכולל של המנוחים נותבו לניהול המשפחה ורכישת נכס עבור מגורי המשפחה, המנוחים וילדיהם.
3. המסקנה היא שלא נגרם לנתבעת נזק ראייתי עקב התקופה הארוכה שחלפה מאז פטירת המנוחים ועד להגשת תביעה זו, כיוון שממילא היתה מתקשה באיתור מסמכים לאו דווקא בשל התקופה שחלפה וכיוון שהוכחה התנהלות היחידה המשפחתית, התנהלותם הכלכלית והכללית של המנוחים, המצביעה על שיתוף בכל תחומי החיים לרבות פיצויים מגרמניה.
חזקת השיתוף - עקרונות
1. הפסיקה הגדירה את חזקת השיתוף כ"חזקה החלה על בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ושהתנהגותם מגלה מאמץ משותף, כי הרכוש בבעלותם המשותפת". התנאי של "אורח חיים תקין" פורש בפסיקה בצמצום ונקבע כי לצורך הקמת חזקת השיתוף די במינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד ממשי. ואף אם מערכת היחסים איננה טובה עצם ניהול משק בית משותף מצביע על חיי השיתוף.
2. מרכיב "המאמץ המשותף" פורש באופן מרחיב כך שכולל גם בן הזוג שאינו עובד או מפרנס אך הוא משקיע ממרצו בטיפוח משק הבית וגידול הילדים: "עם התפתחות ההלכה בדבר חזקת השיתוף בבית המשפט, הושם הדגש על הוכחת המאמץ המשותף של שני בני הזוג. מאמץ זה אינו חייב להיות כלכלי דווקא, ויכול שיהא מדובר אף בשיתוף במאמץ בגידול הילדים ובאחזקת הבית המשותף"
3. מדברי הצדדים עולה כי בני הזוג נישאו זה לזו ברומניה, בשנות ה-30 של המאה הקודמת, והיו נשואים למעלה מארבעים שנה. הם שרדו את מוראות השואה ולאחריה שבו והתאחדו, עלו ארצה, והקימו כאן את ביתם, הבית נשוא תביעה זו. המנוחים התגוררו בבית וגידלו בו את ילדיהם משך כמעט 30 שנה. בשנת 1978 הם עברו יחדיו להתגורר בבית אבות בחדרה, ובמהלך שנת 1980, בהפרש של פחות מחצי שנה, נפטרו שניהם. בנסיבות אלו, והיות ואין כל יסוד או ראיה לקיומו של סכסוך משפחתי כלשהו בין המנוחים אשר יסתור את תחולתה של חזקת השיתוף. די באמור כדי להוות תשתית עובדתית מספקת להקמת חזקת השיתוף ביחס לבני הזוג המנוחים.
חזקת השיתוף – בית מגורים
1. טיב הנכס משפיע על התשתית הראייתית הדרושה לביסוס חזקת השיתוף . כמות פחותה של ראיות נדרשת להוכחת חזקת השיתוף לגבי נכסים משפחתיים בכלל ולגבי דירת מגורים המהווה את הנכס העיקרי של המשפחה בפרט. כאשר מדובר בדירת מגורים, נטל ההוכחה על התובע שיתוף בה הוא קטן, שכן דירת המגורים היא "גולת הכותרת של חזקת השיתוף". נוכח היות דירת המגורים הנכס המובהק המהווה את גולת הכותרת של חזקת השיתוף נקבע כי אף דירה שנרכשה לפני הנישואין יכול שתיכלל בשיתוף.
2. עצם רישום הדירה על שם אחד מבני הזוג בלבד אינו מועיל לסתירת חזקת השיתוף - "עובדת רישומה של הדירה כולה על שם הבעל אין בה כדי לגלות כוונה סותרת להנחת השיתוף בדירה, שהרי כל עיקרה של חזקת שיתוף הנכסים נוצרה ובאה למקרה כגון דא, שהרכוש המסויים נרשם רק על שם אחד מבני הזוג. עוד נקבע ביחס לבית המגורים כי השיתוף בו מתגבש עם התמלאות תנאי הלכת השיתוף - ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף, ואינו נדחה ל"מועד קריטי" של משבר בחיי הנישואין:
3. בכל הנוגע למקרקעין הנדונים הוכח קיומה של חזקת שיתוף בין בני הזוג, ומחצית מן הזכויות בהם היו שייכות לגב’ כ. המנוחה.
חזקת השיתוף – כספי רכישת הבית
1. הנתבעת טענה כי הבית לא נרכש בכספים שמקורם במאמץ משותף של בני הזוג אלא בכספי פיצויים שקיבל המנוח מגרמניה, בגין עבודות כפייה שביצע בתקופת השואה, ולפיכך חזקת השיתוף איננה חלה ביחס אליו. ואולם טענה זו לא הוכחה; הנתבעת צירפה לתצהיר עדותה הראשית העתקי מסמכים המעידים על נקיטת המנוח בהליכים לקבלת פיצויים, ואף על העברתם בפועל של סכומי כסף מסוימים לידיו, אך לא הוכח שהועברו סכומים, אשר באמצעותם ניתן היה לממן את רכישת הבית, ולא הובאה כל ראיה לכך שדווקא באמצעות סכומים אלו מומנה הרכישה.
2. משרכש אחד מבני הזוג דירה לצורכי מגורי בני הזוג, כשחיים הם בצוותא תחת קורת גג אחת, ביקש והתכוון שהבעלות בדירה זו משותפת תהא לשניהם, וזאת כל עוד אין הנחה זו נסתרת על-ידי כוונה אחרת העולה מפורשות, או במשתמע, מנסיבות העניין.
3. בענייננו, רכש המנוח את הבית לאחר 20 שנה בהן התגוררו בו הוא ואשתו המנוחה בשכירות, ואף גידלו בו את ילדיהם המשותפים. לאחר הרכישה, הוסיפו הוא והמנוחה להתגורר בבית משך כ- 8 שנים נוספות. בנסיבות אלו, כאמור, אין עוד משמעות לשאלה מה היו מקורות מימון הרכישה. יש לשים את הדגש על השימוש שעשו המנוחים בבית וכוונותיהם ביחס אליו, ואלו מצביעים על כך שהבית היה ביתם המשותף של בני הזוג כ. ז"ל.
חזקת השיתוף – ויתור על הזכות
1. טענה נוספת של הנתבעת הינה כי, על אף כל האמור, אין להכיר בזכויות המנוחה מכוח ’חזקת השיתוף’, היות והמנוחה עצמה ויתרה על זכותה להפעיל את ’חזקת השיתוף’, ולאור שיקולי מדיניות משפטית ראויה.
2. אין מניעה עקרונית השוללת מיורשי בן זוג שנפטר את האפשרות לבוא בנעליו של המנוח ולתבוע הכרה בזכויות מכוח חזקת השיתוף, אולם מניעה כזו עשויה לקום כאשר יש לראות את בן הזוג שנפטר כמוותר על זכותו לתבוע הכרה בזכויות אלו.
3. ואולם, לא שוכנע ביהמ"ש כי בענייננו אכן ויתרה המנוחה על זכויותיה, או כי התעורר הצורך לפני פטירתה להעלות הטענה של השיתוף ולא עשתה כן נוכח ויתורה על הטענה. המנוחה נפטרה מספר חודשים לפני המנוח, ואין יסוד לסברה כי עוד בחייהם התגלעו בין בני הזוג מחלוקות או סכסוכים כלשהם, שהיה בהם כדי להוות עבור המנוחה הזדמנות סבירה לטעון לקיומו של שיתוף בנכסים; משכך, ברי כי לא ניתן לייחס למנוחה הימנעות מלעשות כן, שמשמעה ויתור על זכויותיה;
חזקת השיתוף – זכויות צד ג’
1. החשוב והמכריע הוא שלא ייפגע צד שלישי אשר פעל בתום לב על סמך המצג שברישום הנכס על שם בן הזוג האחד בלבד. כך למשל אם על סמך אותו מצג השתכנע צד שלישי להלוות כספים למי שרשום כבעל הנכס... כך גם, אם למשל כבר שולם מס זה או אחר. מרגע שנפל דבר, ומעמדו או זכויותיו של צד שלישי עלולים להפגע, תימנע האפשרות להחלטה בעלת פועל למפרע כנ"ל, שכן במקרה כזה, ורק במקרה כזה, ייאמר לבן הזוג, שישן על זכויותיו, כי רואים בו כמי שוויתר עליהן, ככל שמדובר בעיסקה שנעשתה עם אותו צד שלישי.
2. ואולם, בענייננו, הנתבעת איננה צד ג’ טיפוסי, גורם זר שהקשרים עימו מתמצים בכל הנוגע לעסקה העומדת על הפרק, אלא בת משפחה שהייתה מודעת היטב למערכת היחסים בין הוריה ולהיות הבית זירתם המרכזית של חייהם משותפים, משך שנים רבות. בנסיבות אלו, היה על הנתבעת להבין כי לא די בייפוי הכוח שקיבלה מאביה המנוח, אף אם סברה שהוא תקף וכי אין משמעות להוראות הצוואה ביחס לחלקה של המנוחה במקרקעין, ונדרשת גם הבעה רשמית של הסכמה מצד אמה.
3. לפיכך, ונוכח כל האמור לעיל, הלכת השיתוף חלה על בני הזוג המנוחים, בפרט בכל הנוגע לבית המגורים שלהם, וכי אף שהמקרקעין היו רשומים ע"ש המנוח הרי מחצית הזכויות בהם היו של המנוחה.
פירוק השיתוף במקרקעין
1. (א) במקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה, וכן אם נוכח בית המשפט כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם, יהיה פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון. (ב) המכירה תהיה בדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל, זולת אם הורה בית המשפט על דרך אחרת שנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות הענין (ס’ 40 לחוק המקרקעין).
2. סעיף 113 - (א) נכס שאינו ניתן לחלוקה ונכס שעל ידי חלוקה היה מאבד שיעור ניכר מערכו, לרבות יחידה בחקלאות, בתעשיה, במלאכה או במסחר, ולמעט משק חקלאי שסעיף 114 חל עליו - יימסר ליורש המרבה במחירו, ובלבד שלא יפחת ממחיר השוק; הסכום שהציע אותו יורש ייזקף על חשבון המגיע לו מן העזבון, ואם עלה על המגיע כאמור, ישלם היורש את הסכום העודף. (ב) לא הסכים אף יורש אחד לרכוש את הנכס כאמור בסעיף קטן (א), יימכר הנכס ודמי המכר יחולקו. (ג) בית המשפט רשאי להורות שהמכירה תהיה בדרך שנכסים כאלה נמכרים בהוצאה לפועל או בדרך אחרת שיקבע, ורשאי הוא לקבוע את תנאי התשלום לפי סעיף קטן (א) ותנאי תשלום דמי המכר לפי סעיף קטן (ב).
3. אמנם, המנוח הורה בצוואתו כי הבעלות על המקרקעין תעבור בחלקים שווים ל-4 היורשים, ובהתאם לאמור בסעיף 111 לחוק הירושה, כאשר הורה מוריש בצוואתו כיצד יחולקו נכסי העיזבון בין היורשים, ינהג בית המשפט לפי הוראות הצוואה ולא יחולו הוראות סעיף 113 לחוק הירושה; ועם זאת, בנסיבות העניין כלל לא ניתן לקיים את הוראות הצוואה כלשונן, שכן במועד מתן צו קיום הצוואה כבר הייתה הנתבעת בעלת 9/16 מן הזכויות במקרקעין, ובבעלות כל אחד מן התובעים כבר היו 1/16 מן הזכויות בהם. המנוח היה הבעלים של 1/4 מהזכויות במקרקעין בלבד, ורק אותן יכול היה לצוות ליורשיו בחלקים שווים. לפיכך, והיות וחלוקת מלוא הזכויות במקרקעין בין הצדדים בחלקים שווים, כאמור בצוואה, איננה אפשרית, סבורני כי אין מניעה לפעול בהתאם להוראת סעיף 113 לחוק הירושה, ולהעניק ליורש זכות קדימה ברכישת המקרקעין.
4. אכן, כאמור, המחצית האחרת של הנכס מצויה בידי הנתבעת ואין הזכויות האלה נכסי עיזבון, ומשכך יש תחולה לאמור בסעיף 40 לחוק המקרקעין בכל הנוגע לפירוק השיתוף בנכס בין הנתבעת לבין יתר היורשים, ולפיו ברגיל פירוק שיתוף ייעשה בדרך של מכירת הנכס. עם זאת, הסיפא לסעיף קטן (ב) בסעיף 40 לחוק המקרקעין מסמיך את בית המשפט להורות על פירוק השיתוף בדרך אחרת. נוכח מורכבותו של הנכס, בהיותו בחלקו נכס משותף שאיננו נכס עיזבון ובחלקו נכס עיזבון, נוכח מגוריה של הנתבעת שנים כה רבות בנכס, והיות ולה מרבית הזכויות בנכס, יש לאפשר לנתבעת לרכוש את זכויותיהם של התובעים בנכס.
דיירות מוגנת
1. הגנת סעיף 33 לחוק הדיור היא בהפיכת הנתבע לדייר מוגן מתייחסת למי שהוא הבעלים או החוכר לדורות הרשום.
2. הנתבעת איננה הבעלים הרשום של המקרקעין ומשכך אין עומדת לה טענה זו.
השבחת הנכס
1. מדברי הנתבעת, אשר לא הוכחשו, עולה כי במהלך השנים הורחב שטח הבית והוגדל מ- 79 מ"ר ל- 170 מ"ר, הכוללים שלושה חדרים נוספים (אחד מהם היה בעבר מחסן והוסב לחדר) ומוסך, גדרות אבן ושערים נבנו סביבו והגינה ודרכי הגישה לבית טופחו; ואכן, הנתבעת זכאית לקבל את שווי השבחת המקרקעין שהוא פועל יוצא של השקעתה בהם.
2. הואיל והנתבעת זכאית לקבל את שווי ההשבחה אך לא הובאו די ראיות כדי לבסס הכרעה בעניין זה, ונוכח עמדתם העקרונית של התובעים, ימונה שמאי להערכת השבחת המקרקעין משנת 1980 ועד למועד הגשת התביעה, בניכוי עליית ערך נדל"נית שאיננה קשורה בפעולות שביצעה הנתבעת.
דמי שימוש
1. זכותו של שותף במקרקעין לדמי שימוש מעוגנת בסעיף 33 לחוק המקרקעין: "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש". ההלכה היא כי החובה לתשלום דמי שימוש ראויים מתקיימת רק כאשר אחד מהשותפים עושה שימוש בקרקע באופן בלעדי, המונע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין.
2. ואמנם, הצדק עם הנתבעת וכי התובעות ויתרו על זכותן לקבל דמי שימוש ראויים בהתאם לחלקן במקרקעין ולפיכך הן מנועות מלבקשם כעת. אכן, בין התובעות לנתבעת ניטשה מחלוקת ארוכת שנים באשר לבעלות במקרקעין, אך התובעות מעולם לא טענו כנגד השימוש הנעשה במקרקעין, לא הביעו רצון לעשות בהם שימוש בעצמן או כל שימוש אחר ולא דרשו מן הנתבעת לקבל את חלקן בדמי השימוש הראויים במקרקעין – כך אף לגרסתן. התובעות גם לא השתתפו בתשלומים עבור החזקתו השוטפת של הנכס, ולא הביעו עניין לעשות כן. בניגוד לזכויותיהן במקרקעין מכוח "חזקת השיתוף", נושא אשר, כאמור, התובעות לא היו מודעות לו ומשכך גם לא ניתן לטעון שהתנהגותן בעניין זה מורה על ויתור על זכויותיהן, הרי בכל הנוגע לקבלת דמי שימוש ראויים מכוח בעלותן במקרקעין היה זה באפשרותן וביכולתן של התובעות לפעול כבר לפני שנים רבות, אך הן בחרו שלא לעשות כן ובכך עולה הסכמתן למגוריה של הנתבעת בנכס, ללא קשר לשאלת הבעלות בו.
3. אשר לתובע – כאמור, עד לאחרונה התובע כלל לא היה מודע לכך שיש לו זכויות במקרקעין, וברי כי לא יכול היה להשתהות או להביע וויתור ביחס אליהן או ביחס לזכותו לדמי שימוש ראויים בגין השימוש בחלקו במקרקעין.
4. עם זאת, כאמור, התובע לא הגיש ראיות כלשהן בדבר שווי דמי השכירות הראויים והוא מבקש כי בית המשפט יקבע אומדנא לדמי השכירות על בסיס ידיעתו השיפוטית והכרתו את הוויית החיים בירושלים, ובהיותו יושב בתוך עמו. אכן, כאשר הניזוק לא מצליח להביא ראיות מדויקות בדבר גובה הנזק, יש באפשרותו של בית המשפט להושיט לו סעד בדרך של אומדנא דדיינא.
5. עם זאת, נוכח מינוי שמאי להערכת השבחת הנכס כאמור, יעריך השמאי גם את שווי דמי השכירות הראויים עבור 7 השנים שקדמו להגשת התביעה, ובהתאם לכך יחושבו הסכומים אותם זכאי התובע לקבל – אשר מכל מקום לא יעלו על 150,000 ₪.
לסיכום,
המנוח נתן את חלקו בזכויות במקרקעין במתנה לנתבעת, באמצעות ייפוי הכוח, ובאמצעותו מינה אותה גם כשלוחתו להבטחת זכויות אלו. ייפוי הכוח שהעניק המנוח לנתבעת, הינו בלתי חוזר. המסקנה העולה מן האמור הינה כי הזכויות במקרקעין, שהיו בעבר של המנוח, שייכות כיום לנתבעת. בנוסף, לא הוכח שיהוי בכל הנוגע לטענת "חזקת השיתוף" בין ההורים המנוחים. חזקת השיתוף במקרה דנן חלה, ולפיכך, כל אחד מהתובעים זכאי ל-1/8 מן הזכויות במקרקעין בהיותם יורשים עפ"י דין של המנוחה ובהתאם לצוואת המנוח, והנתבעת זכאית למחצית הזכויות במקרקעין - חלקו של המנוח - מכח יפוי הכח.
