התובע והנתבעת 1 נישאו זה לזו ביום 19.9.83, נפרדו לאחר 21 שנות נישואין. הגירושין בין הצדדים נכנסו לתוקפם כשנתיים לאחר הפרידה. מנישואיהם נולדו שתי בנות, שתיהן בגירות. בפסק דין זה נותרה ההכרעה בשאלת הזכויות בדירת המגורים בה התגוררו בני הזוג עובר לסכסוך כאשר המגרש עליו נבנתה הדירה רשום ע"ש נתבע מס’ 2, אבי הנתבעת.
- חלוקה בדירה הרשומה על שמו הבעל בלבד
- תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין
- סבא וסבתא תובעים מנכדיהם זכויות על דירת מגורים
היש לתובע זכויות בדירה שהוקמה על מגרש בבעלות חמו לשעבר? אם כן – מה היקף זכויותיו?
האם הוענקו הזכויות בדירה לבני הזוג במתנה?
1. מן הראיות שהונחו נראה כי האב העניק לבני הזוג, במתנה את הדירה בלבד, להבדיל מהמגרש עליו נבנתה. למסקנה הנ"ל הגיע ביהמ"ש לאור הראיות הבאות: עדות האב, רישום היתר בניה, אישורים, תוכניות בניה, מגורים בדירה לאורך עשור, ללא דמי שכירות ועיצוב הדירה לפי טעם הצדדים.
2. בענייננו, האב יצר מצב כלפי התובע, כי יוכל לשכון לבטח בדירה. בל נשכח שהתובע רכש דירה תחת הדירה שהיתה בבעלותו ערב הנישואין, והנתבעת נרשמה כבעלים בה. דירה זו, שנמכרה לאחר כ 10 שנות נישואין, אף היוותה מקור של כלכלי למימון השלמת בניית דירת המגורים, לצד הלוואת משכנתא, שנטלו הצדדים ושהוחזרה אף היא במהלך החיים המשותפים. כל זאת, כאשר עיקר פרנסת הבית היתה ע"י התובע.
- ביטול התחייבות אב לתת מתנה לביתו ובעלה
זכויות התובע להחזר מחצית שווי דירת המגורים- מכח איזון המשאבים בינו ובין הנתבעת:
1. בני הזוג נשאו בשנת 1983, והחוק החל עליהם הוא חוק יחסי ממון בין בני זוג. בני הזוג לא ערכו הסכם יחסי ממון ביניהם ולכן חל עליהם. הסדר איזון המשאבים, על פי החוק, קרי, לכל אחד מבני הזוג הזכות לקבל מחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג למעט נכסים שאין לאזן את שוויים שנרכשו ערב הנישואין או שנתקבלו במתנה ו/או בירושה במהלך הנישואין, עם פקיעת הנשואין.
2. הלכה פסוקה היא כי בכל הנוגע לבית המגורים מקלה הלכת השיתוף עם בן הזוג הטוען לשיתוף ומחמירה עם בן הזוג המבקש לסתרו. משך הנישואין, היות הנישואין נישואים ראשונים, וקיומם של ילדים משותפים מסייעים אף הם להרים את נטל ההוכחה, הנמוך ממילא, לעניין השיתוף בדירת המגורים.
3. בענייננו, הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כי לתובע מחצית הזכויות בדירת המגורים גם מכח השיתוף בין הצדדים, וזאת לאור הראיות הבאות: השקעות כלכליות שביצע התובע בדירה, הצדדים אף נטלו הלוואת משכנתא בסך של 75,000 ₪, שנרשמה על הדירה והוחזרה במהלך החיים המשותפים, הסתמכות התובע ושינוי מצבו לרעה, בנוסף, בני הזוג התגוררו לאורך עשר שנים בדירת המגורים, אותה הקימו מכספם המשותף על דעתו והסכמתו של האב, ותרמו להחזקתה של הדירה, שיפורה וטיפוחה לטובת התא המשפחתי כולו. זאת ועוד, הנתבעת אף הודתה בדבר השיתוף. מכאן, שהנתבעת חבה לתובע סך של 175,000 ₪, המהווה מחצית משווי דירת המגורים (ללא המגרש).
האם הוענקו הזכויות במגרש לבני הזוג במתנה?
1. סע’ 125 לחוק המקרקעין, קובע כי רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראייה חותכת לתוכנו. מכאן שהנטל המוטל על הטוען לבעלות שונה, כבד מאוד.
2. בענייננו, הראיות שהביא התובע מעידות כאמור על הענקת הדירה במתנה ללא תמורה אך אין בהן כדי להעיד, ברמת ההוכחה הנדרשת כי האב העניק לבני הזוג במתנה גם את המגרש עליו בנויה הדירה. יתר על כן, העובדה שלא נעשתה, לאורך השנים, כל פעולה להסדרת הזכויות במגרש והעברתן על שם בני הזוג ו/או על שם הנתבעת, יש בה כדי לתמוך בהנחה שהאב לא רצה להעביר את זכויותיו במגרש במתנה.
3. גם בעדי התובע, אין בכדי לסייע להרמת נטל ההוכחה המוגבר הנדרש, אם משום שחלק ניכר מהעדים היו רכים בשנים עת הושמעה באוזניהם לכאורה התחייבות האב לתת לבני הזוג מתנה, וספק אם יש ביכולתם לזכור את ההתחייבות לא כל שכן להבחין אם דובר בהתחייבות להעניק את הדירה במתנה להבדיל מזכויות הבעלות במגרש עצמו ואם משום שחלקם עדים מעוניינים ו/או נוגעים בדבר.
4. גם הסכם הגירושין של אחות הנתבעת אינו יכול לסייע לתובע הואיל ולא הוגש תצהיר נתמך בעדות של מי מהצדדים להסכם ולא הוכח כי מדובר במקרים זהים אשר יש באחד כדי להעיד בהכרח על השני.
זכות התובע לשיפוי מבעל המקרקעין, הנתבע 2, מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט:
1. חוק המקרקעין, אינו מכיר בבעלות במחוברים לקרקע (נטיעות או בנינים) בנפרד מהבעלות בקרקע עצמה, וקובע במפורש בסעיף 12 כי הבעלות בקרקע חלה גם על כל דבר המחובר אליה חבור של קבע, ואין נפקא מינה אם המחוברים נבנו בידי בעל המקרקעין או בידי אדם אחר.
2. משנקבע שהזכויות במגרש לא הוענקו במתנה לבני הזוג ו/או לנתבעת, ומשנמצא שדירת המגורים שנבנתה על המגרש שייכת לשני בני הזוג ולאור העובדה שלא ניתן כיום להפריד בין היחידות לצורך מכירה, ולמעשה מבחינת הדין הופך האב, בעל הקרקע להיות בעל הדירות שהוקמו עליו, הרי שיש להשיב לתובע את שווי השקעתו בדירה מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. על פי הוראות אלה משהתעשר הבעלים שלא כדין, הוא חייב להשיב את הזכייה בעין ואם זו אינה אפשרית או בלתי סבירה, עליו לשלם לו את שוויה לפי אומד דעתם של הצדדים.
3. בענייננו, אין מדובר בהשקעה שולית, חלק ניכר ממשאביהם של בני הזוג הושקעו בבניית דירת המגורים, אשר נבנתה על דעתו ובהסכמתו של האב, והם הוסיפו ותרמו יחדיו במהלך השנים לאחזקתה, מתוך קבלת רשות מלאה מהאב- בעל המקרקעין. מאחר והאב רכש את המגרש והקים את שלד הבית ואילו בני הזוג סיימו את עבודות גמר הבניה, הרי שהתעשרות האב, מהבניה על ידי שני בני הזוג, הנה כשווי עבודות גמר בניית דירת המגורים, בענייננו- 210,000 ₪, כפי שנקבע בחוו"ד השמאי. לפיכך זכאי התובע להשבה של מחצית מסכום זה, קרי, סך של 105,000 ₪.
לסיכום,
הנתבעת 1, חבה לתובע סך של 175,000 ₪, המהווה מחצית משווי דירת המגורים (ללא המגרש), מכח איזון המשאבים בין הצדדים. הנתבע 2, חייב לתובע סך של 105,000 ₪, בגין מחצית שווי עבודות גמר בניית המגורים, מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. חיובי הנתבעים הם ביחד ולחוד, ובכל מקרה לא יפוצה התובע בסך העולה על 175,000 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 13.12.07, בכדי למנוע כפל פיצוי.
