הכלל המשפטי קובע כי בדרך כלל לא יורה בית המשפט על הפקדת ערבון להבטחת הוצאות הנתבע אלא במקרים חריגים בלבד.
באלו מקרים יורה ביהמ"ש על הפקדת ערובה להחזר הוצאות?
הפרקטיקה הנוהגת מראה כי בתי המשפט עושים שימוש בסמכותם זו בדרך כלל כאשר התובע הוא תושב חוץ או כאשר התובע אינו מציין את מענו בכתב תביעתו, או כאשר לא תהיה אפשרות לגבות ממנו הוצאות אם תידחה תביעתו.
אחת המטרות העיקריות להפעלת תקנה 519 היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים. עם זאת, - כך נקבע - אין להכביד יתר על המידה עם מגישי תובענות ולהגביל את הגישה לבית המשפט רק לבעלי אמצעים. על כן, קובע הכלל המשפטי, על בית המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל בסבירות את שיקול דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט.
ועוד קובעת ההלכה המשפטית, כי בית המשפט עשוי להשתמש בסמכותו לחייב בהפקדת ערובה, כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, אולם עובדת היות התובע תושב חוץ אינה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. בית המשפט ישקול שיקולים רלבנטיים נוספים וידון בכל מקרה עפ"י נסיבותיו.
כיצד מגיע ביהמ"ש להחלטה?
החלטה בדבר מתן ערובה להוצאות ע"י התובע הפונה לבית המשפט מחייבת מערכת שיקולים נוגדים ואיזון ביניהם: האחד - מימוש זכות הגישה לערכאות והיא מצריכה התחשבות ביכולתו הכלכלית של יוזם ההליך לעמוד בנטל הכספי הכרוך בהפקדת ערובה.
מנגד, יש משקל לעניינו של נתבע בהליך המובל באמצעות התובענה לדיון בערכאות וזכאי להגנה, כי אם ההליך נגדו יידחה, יהיה בידו לממש את גביית הוצאות המשפט שנפסקו לזכותו, לבל יסבול חסרון כיס עקב הליך שהוגש נגדו שלא ביוזמתו.
על בית המשפט לאזן בין השיקולים האמורים, ובמסגרת איזון זה, לתת משקל יחסי ראוי למיהות התובע ומצבו הכללי, למיהות הנתבע ומעמדו , לטיב השאלות שהתובענה מעלה, ולהערכת סיכוייה להתקבל.
