האם אישה תהיה חייבת בחובות ההימורים שנוצרו על ידי בעלה, במסגרת הלכת השיתוף בין בני הזוג? האם יהיה רשאי הנושה לגבות את חובו על ידי מכירת דירתם המשותפת של השניים? שאלות אלו עומדות במרכזה של תביעה אשר הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה.
התובע, הנושה, הגיש תביעה בדרך של המרצת פתיחה, ובה ביקש כי בית המשפט יצהיר שבעל הזכויות בדירה הינו בעלה של הנתבעת. בנוסף, התובע דרש שבית המשפט יקבע שהעברת הבעלות על הדירה, בין הבעל לאשתו, נעשתה שלא כדין ודינה להתבטל. התובע טען כי בשנת 2001, כאשר ניתן פסק דין כנגד הבעל על סך רבע מיליון שקלים, נמלט האחרון מהארץ תוך שהוא מעביר את זכויותיו בדירה לאשתו.
קראו עוד בתחום:
- למי שייך הבניין? לאחים הקטנים ולאבא, או לאח הבכור?
- חלוקת רכוש לפי הלכת השיתוף
- החלת חזקת השיתוף בבני הזוג ידועים בציבור, אימתי?
- חובות בהסדר איזון משאבים
התובע טען שבני הזוג היו נשואים משנת 1971 עד שנת 1987, אך המשיכו גם לאחר הגירושין לגור בדירה ולנהל חיי נישואין לכל דבר ועניין. התובע טען למעשה, שהעברת זכויות הבעל בדירה ללא תמורה לידי אשתו, הצביעה על כוונתו להברחת רכוש לשם התחמקות מתשלום חובו. כמו כן, התובע ציין עוד כי בהסכם הגירושין בין הצדדים, התחייב הבעל שלא להעביר את הדירה ללא תמורה לאשתו ולא בוצעה העברה מסוג זה במשך 15 שנה. התובע הסתמך בכתב תביעתו על הלכת השיתוף והפסיקה הענפה בנוגע לבעלות על דירת מגורים משותפת.
האם בני הזוג גרו ביחד כזוג נשוי?
האם קיימת לתובע הזכות להעלות את חזקת השיתוף, כעילה מרכזית לתביעתו? מן הפסיקה ידוע כי יש להתיר לצד שלישי להוכיח קיום או העדר של חזקת השיתוף בין בני זוג, לצורך גביית חובות במקרים בהם אחד מנכסיו של החייב שייך במחציתו גם לבת זוגו. עם זאת, במקרה דנן, בית המשפט קבע כי לא עלה בידו של התובע להוכיח את קיום הקשר הזוג בין בני הזוג לאחר הגירושין.
קראו גם בתחום:
האישה טענה כי למרות שבעלה לשעבר היה מבלה הרבה בדירה, לא גרו הם ביחד ומרבית הזמן ישן הוא אצל אימו ואחותו. האישה אמנם לא הכחישה את הקשר ההדוק בין השניים, גם לאחר הגירושין, אך טענה כי מהות הקשר הייתה מערכת יחסים טובה לצורך גידול הילדים ותו לא. השופטים קיבלו את גרסתה של האישה וקבעו שהייתה היא אמינה בעיניהם.
מדוע הצהיר הבעל בבנק, על עצמו, כבעליה הבלעדיים של הדירה?
התובע טען בנוסף שבמרץ 98’ משכנו בני הזוג את דירתם לטובת בנק לאומי בגין הלוואה בסך 302,000 ₪. לדבריו, במסגרת שטר המשכנתא הצהיר הבעל כי הוא בעל הזכויות בדירה ורשאי לשעבד אותה. בסיכומיו טען התובע, שעובדת המשכון המשותף וקבלת ההלוואה תואמות התנהגות של בני זוג החיים יחד כתא משפחתי. השופט קיבל גם במקרה זה את גרסתה של האישה אשר טענה כי משכון הבית נעשה עקב מצבו הכלכלי החמור של הבעל לצורך הלוואה שתעזור לא להשתקם כלכלית.
מדוע לא הועברו הזכויות בדירה במשך 15 שנה?
התובע טען כי העובדה שמאז הסכם הגירושין בשנת 85’ לא הועברו זכויותיו של הבעל בדירה לאישה עד לאפריל 2001, מעידה על כך שהגבר נותר אכן הבעלים של מחצית הדירה ולא הייתה לבני הזוג כל כוונה לבצע את הוראות הסכם הגירושין. לטענת האישה, אשר הייתה אמינה בבית המשפט, לא דאגה היא להעביר את הדירה על שמה עד שהתברר פסק הדין בעניינו של התובע, שכן אז נחשפו סודותיו של בעלה לשעבר, אשר איבד את כל כספו בהימורים כפייתיים.
עדותה זו של האישה, והעובדה שבשנת 99’ (שנתיים לפני תחילת ההליכים בין התובע לבעלה לשעבר) פעלה לרשום הערה אזהרה לגבי זכויות בעלה אשר אמורות להיות מועברות אליה, הצביעו על כך שביקשה האחרונה לממש את הסכם הגירושין עוד לפני שהחלו הליכים כלשהם כנגד הגבר על ידי התובע.
עוד הוכח בבית המשפט שרישום הזכויות על שמה של האישה, לא נעשה מתוך מטרה להימנע מנקיטת הליכים כנגד הדירה, אלא כהשלמה של פעולה כאשר הנתבעת סברה במהלך כל השנים כי הדירה כולה שייכת לה.
