עם השנים נקלע העסק לקשיים והיה צורך בסכום כסף משמעותי על מנת להרימו בחזרה. לצורך כך ניגשו המנוח ובנו לבנק על מנת לקבל הלוואה. בבנק נענו השניים כי יאלצו להביא ערבות גדולה בכדי לקבל את ההלוואה והוחלט על ידם למשכן את הדירה לצורך העניין.
אשתו של הנכד מחתימה את הסבתא על התצהיר
את הדירה רכשו אטיה ובעלה לפני חקיקת חוק יחסי ממון בין בני הזוג. מכורח הלכת השיתוף, שייכת מחצית הדירה לאישה, על אף שהייתה רשומה על שם המנוח. יעקב פנה לאשתו אטיה וביקש ממנה לחתום על תצהיר לבית המשפט לענייני משפחה שהיא מאשרת מתן ערבות על בסיס משכון חלקו בדירה. לאחר שהסכימה, החתימה אותה בדירתה עו"ד הילה שיפלמן-נויברג, אשת נכדו של בעלה.
הבן מפסיק להחזיר את ההלוואה
לאחר פטירתו של יעקב, חדל הבן מלהחזיר את תשלומי ההלוואה, והבנק החל, לאחר סדרת איומים, לפעול למימוש זכויותיו על הדירה. שופט בית המשפט בתל אביב ניצב בפני החלטה קשה. לפי החוק בישראל, אדם אשר חתום על חוזה, רואים בו כאילו קרא, הבין והפנים את הדברים הרשומים למעלה. לא יכול אדם לטעון כי לא ראה סעיף זה או אחר בחוזה חתום.
- פירוק שיתוף בנכסים, ביניהם קצבה צה"לית
- בקשת הורים לפנות בתם, בעלה ונכדיהם מדירה
- סבא וסבתא תובעים מנכדיהם זכויות על דירת מגורים
מאידך, ברור שמדובר בחוזה אשר מעורבים בו צדדים מעוניינים, וניצול מעמד משפחתי וקרבה באו לידי ביטוי. אשתו של הנכד, אשר החתימה את אטיה על החוזה, הוליכה אותה שולל וניצלה את האמון אשר נתנה בה. הבנק לעומתו, לא דאג להסביר לאטיה באופן מפורט את הסיכונים הכרוכים בחתימה על וויתור זה, שכן התצהיר נחתם בדירתה של נויברג.
אי לכך ובהתאם לזאת, ביטל בית המשפט את תקיפותו של התצהיר, העניק לגברת נויברג את מלוא זכויותיה על חלקה בדירה, חייב את נכדו של המנוח בהוצאות המשפט ושכ"ט עורך דין.
