הבקשה הינה בקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ של הגברת מ. ק. (אשתו של המבקש) אלא שהפעם מבוקש גם עיכובה של הבת הקטינה, נ. במקרה דנן, דומה כי המבקש סבור שארסנל "כלי הנשק" שלרשותו כולל צווי עיכוב-יציאה-מן-הארץ. ולא היא! כדי ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד אדם, יש לשכנע את בית המשפט, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, בקיומה של עילת התובענה, וכי קיים חשש סביר שהמשיב עומד לצאת את הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת.
כל שנאמר בבקשה (בהתייחס לאם הקטינה) הוא, כי המבקש "גילה שהיא הגישה בקשה להוצאת דרכון, והחלה למכור את רהיטיה". עוד נאמר על ידו כי אם היא תעזוב את הארץ ותעלם בארץ מולדתה – לא יהיה קל לאתרה, והוא לא יוכל להצליח בתביעתו להתרת הנישואין.
לכן, כך הוא כותב, "חשוב ביותר לעכב את יציאתה מן הארץ כדי שהמבקש יוכל להתדיין בפני בית המשפט". לכל הדברים הללו אין בדל של ראיה. מדובר בגירסה בלבד. לא צורף כל חומר ראייתי, ואפילו לא ראייתי לכאורה, כי אכן המשיבה מתכוונת לעזוב את הארץ, וכי אם תעזוב העזיבה תהיה לתקופה ממושכת או לצמיתות.
לא נאמר אלא כי: "המבקש חקר ובירר וגילה, שהמשיבה הגישה בקשה להוצאת דרכון", אבל לא פורט איך חקר ואיך בירר ואיך גילה ואין לכך כל ראיה. עוד הוא אומר כי: "הידיעות שיש לו הינן נכונות ועדכניות והן מצדיקות את צו העיכוב", אבל מגדר אמירה/טיעון לא יצאו הדברים.
מעבר לכל הנ"ל יש להזכיר, כי בקשה זו לעיכוב יציאתה מן הארץ של האישה היא במעמד צד אחד, ולא מובן מן הבקשה מדוע הדברים הם כך: על פי המסמכים שהוגשו על ידי המבקש כבר ב-31.5.07 הוגשה על ידו בקשה משותפת לגירושין לבית הדין הרבני, וכבר שם מדובר על משבר בלתי הפיך. ביום 11.6.07 התגרשו הצדדים. ביום 12.2.08 החליט בית הדין הרבני שאין לשנות את מעמד הצדדים מ"נשוי" ל"גרוש" וכי ככל הנראה הנישואין של בני הזוג נעשו על סמך זיוף של מסמכים, ולכן גם הגירושין בטלים. כל ההתרחשויות הללו נעשו זה מכבר, והמבקש יודע מזה זמן רב כי עליו לפנות לבית המשפט בתביעה להתרת נישואיו, וכן הוא יודע (כך הוא כותב) כי למשיבה "אין עניין בגירושין". מדוע יש אפוא להגיש בקשה זו שלא במעמד הצד שכנגד? הן לו רצתה האישה להימלט או לעקור, יכולה היתה לעשות זאת זה מכבר.
בקשה לא מפורטת ובלי ראיות
העולה מן האמור בכתב הבקשה הוא כי גם לגבי הקטינה אין המבקש מפרט סיבה של ממש כדי לעכב את יציאתה. המעט שבמעט שנכתב על ידו הוא, כי היא עלולה "להעלם בארץ מולדתה ולא יהיה קל לאתרה".
אין המבקש מבקש לממש את זכויותיו כהורה ולקיים הסדרי ראיה; אין הוא מלין על כך שאם תעזוב הקטינה את הארץ היא תחסר לו כבת שנעלמה מאביה; אין הוא מפרט את הסדרי הראיה הנוהגים היום שאותם הוא מבקש, כביכול, לשמר; העולה מקריאת הדברים שבבקשה הוא, כי הקטינה "נכרכה" על ידו יחד עם האם ללא שיש לכך טעם אחר, לבד מן הטעם שהוא כותב במפורש: "ואז לא יהיה ניתן לאתר אותה". לא זו בלבד. אין האב טוען כי רצונו לממש את זכותו לקבוע את מקום מגורי הקטינה. כמעט וברור שהקטינה משמשת כנשק בידיו במסגרת המאבק המשפטי שהוא מנהל כנגד האם.
לסיכום,
יש לדחות את הבקשה לעכב את יציאתה של האם מהארץ. ראוי היה לדחות גם את הבקשה לעכב את יציאתה מן הארץ של הקטינה. ואולם, היות שעל פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות שמורה לאב (כמו גם לאם) הזכות והרשות לקבוע את מקום מגוריה של הקטינה, ובהעדר הסכמה ביניהם על כך ייעשה זאת בית המשפט, והיות שהאב מבקש כי הקטינה תישאר בארץ, אני מורה על עיכוב יציאתה מן הארץ של הקטינה.
