במסגרת דיון בבית המשפט לענייני משפחה, נתגלע וויכוח בין יורש של מנוח, לבין יורשיה של המנוחה, אשתו של המנוח. יורשו של המנוח טען כי יש להכיר בו כבעל זכויות מחצית מדירה אשר הועברה לידי יורשיה של המנוחה (עוד בחייה). לעומתו, יורשי המנוחה טענו כי הזכויות בדירה היו שייכות כולן למנוחה, ועל כן אין לתובע כל זכות עליה.
בני הזוג המנוחים ניהלו חיים משותפים במשך 30 שנה, אך במרוצת השנים נתגלעו סכסוכים רבים בתוך משפחתם. כמו כן, בשנת 1975 חתמו בני הזוג על הסכם ממון. במסגרת הסכם זה, הוסכם בין הצדדים כי תחול על רכושם הפרדה מוחלטת. הסכם הממון הנ"ל אושר בבית הדין הרבני בשנת 1975 וקיבל תוקף של פסק דין.
קראו עוד בתחום:
- האם בית המשפט יכול לאשר פסק בורר שניתן על ידי רב לפני שבע שנים?
- תוקפו של הסכם על שוויה של דירה משותפת אשר לא הובא לאישור בית המשפט
- האם הולכה שולל וחתמה על הסכם וויתור על חלקה בדירה המשותפת
יורשו של המנוח טען כי הוא זכאי לרשת את מחצית הזכויות בדירה נשוא התובענה, וזאת משום שבין הצדדים הוסכם בעל פה כי הסכם הממון לא יחול על הדירה. במילים אחרות, יורשו של המנוח טען כי הסכמה מאוחרת בין הצדדים שוללת את ההפרדה הרכושית אשר הוגדרה בהסכם הממון.
האם יבוטל הסעיף הרלבנטי בהסכם הממון?
עם זאת, בית המשפט דחה את טענותיו והזכיר לו כי הפסיקה חזרה וקבעה כי הסכם ממון בין בני זוג הינו חזק יותר מהסכמים מאוחרים. ההלכה קבעה במפורש שהאפשרות להוציא נכסים ממסגרת איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון, מכוח הסכם בכתב סתם על פי סעיף 5(א)(ד) מותנית בהיעדרו של הסכם ממון.
הווה אומר, הסכם בכתב סתם יהיה חסר תוקף אם בין בני הזוג קיים הסכם ממון כמשמעותו בסעיפים 1 ו-2 לחוק. במילים אחרות - לא ייתכן מצב משפטי שבו הסכם ממון והסכם בכתב ידורו נורמטיבית בכפיפה אחת. במקרים אלו יש לקבוע, על פי ההלכה, כי הסכם הממון יהיה תקף.
המסקנה העולה מן המקובץ אפוא היא כי אין אפשרות לטעון שלבני הזוג המנוחים היה גם הסכם ממון שאושר וגם הסכם אחר (גם מטעם זה דין תביעת התובע להידחות). בית המשפט אף הטעים כי אם הסכם בכתב נעדר תוקף כאשר בני הזוג ערכו הסכם ממון שאושר כדין, הרי שמדין קל וחומר, לא תתקבל טענתו של היורש לגבי הסכמות בעל פה שערכו בני הזוג בענייני רכוש.
