מזונות ילדים נועדו להבטיח את רמת החיים של ילדים הנמצאים בחזקת אחד מההורים והם נקבעים על פי צרכיו של הילד ועל פי היכולת הכלכלית של הוריו. האב חייב במזונות ילדיו הקטינים, שגילם אינו עולה על 18, על פי הדין האישי החל עליו. כל ילד זכאי לתשלום מזונות, גם אם הוריו אינם נשואים, או אם אביו מעולם לא ידע על קיומו, וגם אם האב נשוי לאישה אחרת.
כריכת מזונות הילד בתביעת גירושין
הסמכות לדון בסוגיית מזונות לילדים נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, אלא אם הצדדים הסכימו כי בית הדין הרבני ידון בעניין זה. אולם לאחרונה עמדה זו שונתה בפסיקה של בית המשפט העליון, שבו נדונה תביעת גירושין של גבר, שכרך אליה בין היתר את מזונות הילד. בפסק דין אחר נידון עניינם של בני זוג שאישרו הסכם גירושין בפני בית הדין הרבני ובמסגרתו נכללו גם מזונות הילדים.
על פי סעיף 4 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין) דיינים בעלי סמכות לדון בכל העניינים העוסקים בתביעת גירושין, כולל מזונות אישה ומזונות ילדים. האישה רשאית לבחור כי מזונותיה ידונו בבית המשפט לענייני משפחה, אך אם קיימת הסכמה בין הצדדים, או אם הבעל הגיש תביעת גירושין וכרך בה את מזונות האישה, ידונו מזונותיה בבית הדין הרבני.
בניגוד למזונות אישה, לא ניתן לכרוך מזונות ילדים בתביעת גירושין, מכיוון שלילדים יש אישיות משפטית נפרדת, אולם ההורים יכולים להביע הסכמה בשמם. בית המשפט העליון קבע פעמים רבות כי משמעות הסעיף בחוק היא לכל היותר סמכות בית הדין לדון בתביעות השבת הוצאות בגין דמי מזונות, ולא תביעה עצמאית וראשונית לתשלום מזונות ילדים.
במשך שנים היה ידוע כי בהיעדר הסכמה בין ההורים, סוגיית דמי מזונות ילדים לא מתבררת בבית דין רבני, גם כאשר צד אחד פתח בהליכי גירושין ברבני וכרך בהם את יתר הסוגיות, כמו: מזונות אישה, רכוש ומשמורת, והיה ברור כי את מזונות הילדים יוכל הצד השני לתבוע בבית המשפט לענייני משפחה.
מה ההבדל בין שתי הערכאות?
בעבר בית הדין הרבני היה מוסמך לדון ולהכריע בתביעת מזונות ילדים, רק אם התביעה הוגשה בהסכמה על ידי שני ההורים. אולם לאחרונה חלה מגמה שמכירה באפשרות לכרוך מזונות ילדים על ידי אחד ההורים אל תביעת הגירושין, ולהעביר את הסמכות לדון בעניין מזונות לילדים גם בבית הדין הרבני. כתוצאה מכך עשוי להיות הבדל משמעותי בתוצאות, מאחר ששתי הערכאות מפרשות את הדין ההלכתי באופן אחר.
כך למשל: על בית המשפט לענייני משפחה חל עיקרון התקדים המחייב, והוא כפוף לפסיקת בג"ץ בענייני משפחה. לעומתו, בית הדין הרבני אינו בהכרח כפוף לפסיקות בג"ץ, ומפרש את הדין ההלכתי בעניין מזונות ילדים על פי מקורות הלכתיים ולפי פסיקותיו של בית הדין הרבני הגדול לערעורים.
כמו כן, גם עיקרון טובת הילד מתפרש באופן שונה. בבית הדין הרבני טובת הילד היא ללמוד תורה ולשמור מצוות, ובבית המשפט לענייני משפחה פירוש עיקרון טובת הילד הוא להעניק לילד חום, תמיכה, אהבה, הגנה, כלים שיסייעו לו להשתלב בחברה וחינוך ראוי.
