הצדדים הינם ידועים בציבור משלהי שנת 1993. בבעלות האישה היה מגרש ב-.א., שנתקבל בשנת 1990 מאביה במתנה והיא התגוררה יחד עם האיש בדירה שכורה; האיש, גרוש, אב לשלושה ילדים (בגירים), עורך דין במקצועו המנהל משרד עצמאי. כאשר הכירו הצדדים היו בבעלות האיש, מכח הסכם הגירושין, דירה. הצדדים התגוררו תחת קורת גג משותפת עד פברואר 2007. בתקופה ה"ידועות" נבנים שני בתים, הצדדים ניהלו חשבונות בנק נפרדים, הלוו כספים האחד לשני והחזירו אותם.
למי מהצדדים הזכויות בבתים שנבנו בעת שהיו בני הזוג ידועים בציבור?
תקופת הידועים בציבור – מתי הסתיימה? וחזקת השיתוף.
1. ממכלול הראיות והעדויות שהוצגו ולאור ההלכה הפסוקה, הצדדים היו ידועים בציבור בין השנים 1993 ועד ליום 14.11.05 אז הוגשה תביעתה הראשונה של האישה כנגד האיש.
החל ממועד הגשת התביעה הראשונה חלה תפנית ביחסי הצדדים הן בהיבט האישי- הפסיקו לקיים יחסי אישות, הפסיקו לצאת יחדיו, החלו לצאת עם בני זוג אחרים, הן בהיבט הכלכלי – הופסק הסדר התשלומים ביניהם, הן בהיבט המשפטי, כאשר האיש רשם הערת אזהרה לטובתו על הבית.
קרא גם...
- ישראל 2009 - גבר חי עם שתי נשים
2. כידוע, בית המגורים הוכר בפסיקה כ"גולת הכותרת של חזקת השיתוף".
3. הבית בחדרה נרכש ונבנה במהלך תקופת ה"ידועות" והצדדים התגוררו בו במשך 6 שנים, כידועים בציבור ואף שנתיים לאחר מכן. שוויו בנייתו המוסכם (520,000 ₪) עולה על היקף המשכנתא (לכל היותר 428,000 ₪). לא הוכח כי לאישה היתה יכולת כלכלית לשאת בהפרש עלות הבניה. גם הראיה שהציגה האישה לכספים שהשקיעה לכאורה בבניית הבית- תדפיס המעיד על פרעון קרן השתלמות בסך של 64,662 ₪- אינו מועיל לה הואיל והפרעון היה ביולי 2001 בעוד שהבית נבנה עד שנת 99. האישה אף מודה, כי גם האיש שילם עבור בניית הבית.
4. אין צורך שהשקעות הצדדים בנכס תהיינה שוות בכדי להחיל על הנכס האמור את חזקת השיתוף. לפיכך, בבית בחדרה הוכחה כוונת השיתוף. יש להורות על פירוק השיתוף בבית בחדרה- הבית יימכר למי מהצדדים או לצד ג’ כפנוי למרבה במחיר. התמורה, שתתקבל בגין פירוק השיתוף, בניכוי המשכנתא, הוצאות מכירה וההתחשבנות בגין החזר המשכנתא כאמור לעיל, תחולק בין הצדדים, בחלקים שווים.
הבית ב-.א.:
1. מאחר והבית ב-.א. לא שימש כבית המגורים המשפחתייים, הלכה היא כי תידרש ראיה נוספת כלשהי, שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בו.
2. האיש לא הוכיח כי המגרש עליו נבנה הבית ב-.א. נרכש בתקופה שקדמה ל"ידועות". יתירה מזאת: האיש לא הוכיח כי בניית הבית נעשתה מכספים שהיו לו קודם לתקופת ה"ידועות" וכן לא הוצגה כל ראיה כי כספי מכירת הדירה הקודמת נותבו למימון הבניה. זאת ועוד: האישה חתמה ערבות להלוואת המשכנתא שנטל האיש בגין רכישת הבית ב-.א ומשכנתא זו אף הוחזרה במלואה במהלך החיים המשותפים.
3. לפיכך ולאור התקופה הממושכת בה חיו הצדדים כידועים בציבור ( 12 שנים), הרי שדי בחתימת האישה על ערבות להלוואת המשכנתא והחזר הלוואה זו במהלך החיים, וכן בקיום המאמץ הכללי המשותף לניתוב הכספים לבניית הבית במהלך החיים המשותפים , בהצהרות הצדדים בפניי ובנסיבות הספציפיות בכדי לקיים את "הזיקה הכלכלית" של האישה לבית באורות- המקימה את חזקת השיתוף גם על בית זה.
4. בשנת 1990 קיבלה האישה מאביה מגרש ב-.א. בשטח של כ-440 מ"ר ב-.א.. ביום 14.1.98 נחתם בין האישה ובין מנהל מקרקעי ישראל חוזה פיתוח אשר תוקן ביום 21.8.03, כאשר במסגרת ההסכם המתוקן שילמה האישה סך של 21,347 ₪ עבור דמי שימוש שנתיים. המגרש ב-.א. שייך רק לאישה ומעולם לא הייתה כוונת שיתוף בו. תשלום של 21,347 ₪ במהלך החים המשותפים, בגין מגרש שניתן לאישה קודם לחיים המשותפים, אינו מהווה כשלעצמו וללא כל נימוק נוסף- זיקה כלכלית מספקת שתעיד על כוונת שיתוף, קל וחומר שהמגרש הוערך, נכון ליום 23.6.97, בסך של 192,000 ₪.
עסק (משרד עריכת הדין), זכויות סוציאליות וחשבונות בנק
1. באשר לנכסים שאינם משמשים את בני הזוג במהלך חיי היום יום- יש להוכיח כוונת שיתוף באמצעות ראיה נוספת.
2. הצדדים הקפידו הקפדה יתרה ומכוונת שלא לנהל את חשבונות הבנק שלהם במשותף- על אף שלכאורה היו זכאים להטבות אם היו מנהלים את חשבונות האיש בבנק בו עובדת האישה. הצדדים אף נהגו להלוות זה לזה כספים, במרוצת החיים המשותפים, ולהחזיר כספים אלו- משמע- הצדדים ראו בכספיהם כספים נפרדים. האיש נהג להשתתף בהוצאות אחזקת הבית בדרך מובחנת באופן של הפקדת סכומי כסף בחשבון האישה- קרי חשבונות בנק המוחזקים על ידי בן זוג בנפרד מבן זוגו, לא שימשו כ"קופה רעיונית משותפת" של הצדדים. גם לעניין משרד עריכת הדין, אותו הקים האיש בשנת 1984, שנים לפני היכרותו עם האישה פעלו הצדדים בנפרדות מוחלטת.
קרא גם...
3. הצדדים, על אף הצהרותיהן המשתנות בפני בית המשפט- הקפידו בפועל על הפרדה בכספיהם, בחשבונות הבנק, בזכויותיהם ממשלח יד ולא ראו בכספים אלו ככספים משותפים- לפיכך יש לקבוע כי כל צד יישאר הבעלים הבלעדי של זכויות סוציאליות, קופות גמל, חסכונות, מוניטין זכויות כספיות, חובות וכיוצ"ב הרשומים על שמו.
חתימה על שטר המכר
1. ממכלול הראיות שהובאו, ומהתנהלות הצדדים, במהלך מערכת היחסים ביניהם ולאחריה, נראה כי האיש לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי האישה חתמה מדעת על שטר המכר נשוא התלונה מתוך ידיעה והסכמה להעביר את מחצית הזכויות בבית בחדרה על שמו של האיש.
2. תחת זאת- נראה כי קיימים סיכויים של ממש כי האיש עשה שימוש לרעה במסמכים חתומים שהותירה האישה בשליטתו ובחזקתו על יסוד יחסי האמון ביניהם ובהיותו עורך הדין מטעמה, וזאת לאור מספר נימוקים הפועלים לרעת האיש: א. לא אושרה חתימת האישה על גבי שטר המכר; ב. לא ידוע מועד עריכת שטר המכר; ג. מועד השימוש בשטר המכר- האיש עשה שימוש בשטר המכר 5 שנים לפחות לאחר חתימתו ורק במהלך הסכסוך המשפטי בין הצדדים; ד. הוכח כי האישה חתמה בעבר על שטר מכר ריק שהוחזק בידי האיש; ה. הפרת חובת הנאמנות והזהירות כלפי האישה- האיש קיבל על עצמו לטפל בכל הצדדים המשפטיים של "העסקאות" בין אביו לאישה ובינו לבין האישה, לרבות רישום במרשם המקרקעין ותשלומי מסים. הוא החתים לכאורה את האישה על שורה של מסמכים. מובן כי נוכח המורכבות המשפטית של העיסקה האיש, כעורך-דין, נהנה מיתרון ידע ושליטה משמעותיים. ו. מהימנות העדים- בעוד שנתתי אמון בעדותה של האישה לעניין אי ידיעתה ו/או הסכמתה לתוכן שטר המכר - לא היתה מהימנה עלי עדות האיש בעניין זה.
3. בהתאם להלכה הפסוקה- הרי שעצם הגשת תלונת האישה כנגד האיש אינה מהווה עילה כשלעצמה לחיוב האישה בנזיקין.
תביעה שטרית
1. ביום 27.6.05 הציג האיש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל את "שטר חוב" עליו חתמה לכאורה האישה. בין הצדדים הוסכם כי הסמכות לדון בהתנגדות שהגישה האישה תועבר לבית משפט זה.
2. ממכלול מסמכי המכר של הבית בחדרה שהוצגו, לרבות הסכם המכר ושטר החוב ולאור התנהלות הצדדים בפועל - נראה כי מסמכי המכר ובכלל זה שטר החוב- אינם משקפים בפועל את הסכמות הצדדים.
תביעה כספית לשכר ראוי
1. סעיף 33 לחוק המקרקעין קובע כי "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".
2. החובה לתשלום דמי שימוש חלה "רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים, גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים.
3. מניעה משימוש פורשה בפסיקה כמצב בו בן הזוג המתגורר בדירה המשותפת מונע בפועל פיזית כניסת בן הזוג האחר לדירה או מונע מגורי בן הזוג האחר בדירה באמצעות התנהגות ההופכת את החיים המשותפים בדירה לבלתי נסבלים ו/או כאשר הגורם למניעה לגור יחדיו הוא שילוב התנהגות של שני בני הזוג, ולאו דווקא רק בן הזוג הממשיך להתגורר בדירה.
4. יחד עם זאת- נפסק כי "העובדה כי בן זוג עזב את הבית מרצונו בעת משבר בחיים המשותפים, אין בה, כשלעצמה, כדי למנוע דמי שימוש מאותו בן זוג, ובוודאי לא לתקופה של "מעתה ועד עולם". בית המשפט יקבע את המועד ממנו ואילך יוכל לקבל בן הזוג שעזב, דמי שימוש ראויים על פי הנסיבות שלפניו".
. מעדויות הצדדים עולה כי מערכת היחסים ביניהם הגיעה לכדי סיום כבר במהלך שנת 2005. יחד עם זאת נותר האיש להתגורר בבית הצדדים עד לחודש פברואר 2007, אז עזב. לא נראה כי האישה מנעה מהאיש לעשות שימוש בבית ולפיכך נדחית תביעת האיש בכל הנוגע לדמי שימוש עבור חודשי עבר. יחד עם זאת- בשל מכלול הנסיבות, נראה נכון וצודק להעמיד את החיוב בדמי שימוש מהיום בו ישלם האיש לאישה את חלקה בבית באורות, ומחצית המשכנתא ששולמה מיום הפירוד ועד ליום פסק הדין.
לסיכום,
תביעת האישה לסעד הצהרתי, תביעה רכושית ושמירת זכויות- מתקבלת באופן חלקי. תביעה למתן צו מניעה קבוע האוסר על האיש לעשות שימוש בשטר מכר- מתקבלת. תביעת האיש לסעד הצהרתי, תביעה רכושית, שמירת זכויות פירוק שיתוף – מתקבלת באופן חלקי. תביעה בגין שטר חוב שהועברה מלשכת הוצאה לפועל- נדחית. תביעה כספית ע"ס של 7,380 ₪, בגין דמי שימוש של האישה בבית מתקבלת חלקית.
