במהלך השנים, עדים אנו להכרה גוברת והולכת של המחוקק ושל בתי המשפט במוסד של "הידועה בציבור" לצורך הענקת זכויות סוציאליות וטובות הנאה חומריות שונות. עשרות חוקים מכילים הוראות המחילות עצמן על ידועה בציבור.
דפוס החיים של בני-זוג החיים כידועים בציבור הפך למציאות בת-קיימא, שקיבלה גושפנקא בשיטתנו המשפטית בהקשרים שונים. דברי חקיקה רבים מעגנים באופן מפורש את מעמדם של הידועים בציבור כבני זוג לצרכים שונים. אף תקנת הציבור הישראלית רואה במסגרת החיים של ידועים בציבור דפוס חיים לגיטימי ואפשרי ואין מקום לקבוע כי תקנת הציבור משקיפה בשלילה על כל ניסיון להקטין את הפער בין בני-זוג נשואים ובין אלו החיים יחדיו כידועים בציבור.
עם זאת, לא הוכר מעמד הידועה בציבור כסטטוס המעניק זכויות, אלא בכל מקרה ומקרה ניבדק אם החוק הספציפי חל גם על ידועה בציבור, בין מכוח אמירה מפורשת ובין מכוח פרשנות הדיבור "בן-זוג" המופיע בחוקים רבים. כך למשל, הוכרה זכותה של ידועה בציבור לפיצויים עקב מות בן-זוגה, מכוח תלות כלכלית במנוח ואבדן תלות זו, ולא מכוח סטטוס של ידועה בציבור.
גם אלה שסברו כי מוסד הידועים בציבור אינו נוגד את תקנת הציבור, הדגישו את השוני בין מוסד זה ובין מוסד הנשואים ואת הצורך בהגנה על האחרון.
היטיב לסכם את הבעייתיות שבפער בין סטטוס הנשואים לבין מוסד הידועים בציבור הנשיא א' ברק באומרו:
"הדגשתי, כי הפער בין סטטוס הנשואים לבין מוסד הידועים בציבור אינו משקף את תקנת הציבור בישראל. ציינתי, כי אין מקום לטענה כי תקנת הציבור בישראל הינה לשמור על פער זה ואף להרחיבו. עם זאת, אין לעבור מקיצוניות לקיצוניות. אין לגרוס כי צמצום הפער ואף ביטולו משקפים את תקנת הציבור בישראל. שיטת המשפט בישראל, בדומה לשיטות משפט מודרניות בדמוקרטיות נאורות, שומרת על סטטוס הנשואים ואינה מזהה את מוסד הידועים בציבור לסטטוס זה.
אכן, לעתים ניתן לנמק תוצאה זו בטובתם של הידועים בציבור עצמם... אך תהא טובתם שלהם אשר תהא, לא הרי נשואים כדת וכדין, עליהם חל מכלול דינים הקשור לסטטוס הנישואים, כהרי ידועים בציבור, אשר אינם נהנים ממעמד הבכורה של סטטוס הנשואים... הנה כי כן, תקנת הציבור בישראל מכירה במוסד הידועים בציבור... עם זאת, אותה תקנת ציבור עומדת על משמר סטטוס הנשואים ועל קיומם של נישואין כדת וכדין ומסרבת לראות בידועים בציבור כנשואים לכל דבר ועניין. אכן, תקנת הציבור בישראל לעניין הידועים בציבור היא מורכבת... פתרון חד-משמעי לבעיית הידועים בציבור אינו בידי בית המשפט..."
כיצד מחליט בית המשפט?
על רקע זה באה החקיקה הפרטנית והפסיקה בעניינים שהובאו לפתחו של בית המשפט, שנדרש לתת להם מענה כיד הפרשן הטובה עליו. מגוון המונחים בהם משתמש המחוקק בחוקים שונים, לא הקלו על מלאכתו. החוקים בהם מתעוררת השאלה אם מוענקות במסגרתם זכויות לידועה בציבור, אינם אחידים בלשונם. חלקם משתמש בדיבור המפורש "ידועה בציבור" או בביטוי דומה אחר, תוך הגדרת המונח בצורה ברורה ומפורשת. חלקם משתמש במונח "בן זוג" מבלי להגדירו.
במקרים אלה על בית המשפט להידרש למונח זה, לפרשו, ולמלאו בתוכן. כיצד יעשה זאת?
עליו לפתוח בלשון החוק, אך לעולם לא לסיים בה. מבין האפשרויות שהלשון פותחת, תיבחר האפשרות העולה בקנה אחד עם מטרת ותכלית ההוראה שבחוק. על התכלית ניתן ללמוד מתוך החוק, ממיקומה של ההוראה בחוק, ממבנהו הכללי, ממערך החקיקה וממקורות מחוץ לחקיקה כגון ההיסטוריה החקיקתית והפרלמנטרית ועל רקע ערכיה המקובלים של שיטתנו המשפטית.
כיצד ישמשו את השופטים הכלים הללו בבואם לפרש את המונח "בן-זוג" כאשר זה מופיע בחוק ואינו מוגדר על ידי המחוקק?
על כך משיב הנשיא א' ברק:
"המובן הלשוני של הדיבור 'בן זוג' הוא 'אחד מן השניים שהם זוג'... בן זוג הינו אפוא אחד מצמד. אין כל דרישה לשונית שהצמד יהא נשוי כדת וכדין. ... אכן, לא פעם נזקק בית המשפט לדיבור 'בן זוג', הן בעניין של בן-זוג נשוי והן בעניין של בן-זוג שאינו נשוי... בכל הנוגע למובן הלשוני, דומה שאין מחלוקת כי גם ידועה בציבור עשויה להיחשב כ'בן זוגו'. השאלה הניצבת בפנינו הינה אפוא אם המובן המשפטי של הדיבור 'בן זוג' כולל בחובו גם את הידועות בציבור. שאלה זו נקבעת על-פי התכלית המונחת ביסוד דבר החקיקה.
מכאן, שהשימוש בדיבור "בן-זוג" בדבר חקיקה, הוא לכאורה ניטרלי ואינו מעיד על עצמו אם כולל הוא את הידועה בציבור אם לאו. אין לגרוס כי בכל מקום בו מופיע בדבר חקיקה הדיבור "בן זוג", גם ידועה בציבור במשמע, כפי שאין לגרוס שבכל מקום בו מופיע הדיבור "בן זוג", רק בן-זוג נשוי במשמע. עם זאת, לשיטתי יש לפרש את המונח "בן זוג" ככולל את הידועה בציבור אלא אם כן החוק קובע אחרת או שמשתמע ממנו אחרת.
בבואם לבחון את השאלה אם חוק מסוים בהשתמשו במונח "בן-זוג" מתכוון להשוות את מעמדה של ידועה בציבור לצורך אותו חוק, למעמדה של אישה נשואה, יש לתת את הדעת לכל ההיבטים הרלבנטיים למתן הפרשנות ה'נכונה' לאותו דיבור ובמיוחד לתכלית המונחת ביסוד דבר החקיקה.
