תמ"ש 20038-07-10 א' נ' ע'
בני זוג אשר חיים ביחד במשק בית משותף יכולים להיות מוכרים כידועים בציבור. לעיתים, כספים עוברים ידיים במסגרת מערכת יחסים מסוג זה (בדומה למערכות יחסים של נישואין "מלאים"). האם לאחר הפרידה יכול אחד הצדדים להגיש תביעה כנגד הצד השני, וזאת בטענה כי מדובר היה בהלוואה ולא בכספי מתנה? סוגיה אשר זהו עניינה הונחה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה.
קראו עוד בתחום:
- דמי שימוש ראויים בגין מגורי ידועה בציבור
- לא היו מגורים משותפים - האם ידועים בציבור?
- תביעת מאהבת להכרה בה בתור ידועה בציבור
- האם מאהבת יכולה להיות ידועה בציבור?
- תביעה נגד עיזבון למזונות ידועה בציבור מגבר נשוי
בני הזוג במקרה זה הכירו האחד את השנייה ביולי 2008 במסגרת אתר היכרויות. בתקופה נשוא התובענה, הגבר היה גרוש עם שני ילדים, והאישה הייתה פרודה מבעלה ולה בת אחת. בעלה בנפרד של התובעת התגורר בארה"ב. בין הצדדים הייתה מחלוקת לגבי טיב הקשר שלהם. בעוד הגבר הציג את מערכת היחסים כזוגיות שלא עלתה כדי בני זוג ידועים בציבור, האישה טענה כי הקשר היה אמיץ והם חיו כ"בעל ואישה" לכל דבר ועניין. בית המשפט נדרש להכריע בין "הניצים".
העברות הכספים
הגבר טען כי החל מחודש ינואר 2008 הוא העביר כספים רבים לאישה במסגרת הלוואות, וזאת בשל מצבה הכלכלי העגום. לדבריו, האישה הבטיחה לו פעם אחר פעם כי תשיב לו את הכספים בעתיד, לעיתים באמצעות עבודה חדשה ולעיתים בטענות כי בעלה בנפרד, שהינו איש אמיד, נמצא על ערש דווי בגין תאונת דרכים קשה בה נפגע (והיא תוכל לשלם לו מירושתה). הגבר טען כי האישה הבטיחה לו שהיא תחזיר את הכספים מכספי ירושת בעלה בנפרד, וזאת "בריבית דריבית".
לדבריו, האישה אף שכללה את הסיפור במרוצת הזמן וטענה כי ידיד שלה, פרופ' מבית חולים במרכז הארץ, נסע לבקשתה לארצות הברית והעריך כי לבעלה בנפרד "תקופה קצרה לשרוד". בכתב התביעה נטען כי הגבר סייע לאישה בפנייה לעורכי דין בישראל ובארה"ב, וזאת בכל הקשור לשמירה על זכויותיה וזכויות בתה בעיזבון האב/הבעל. בשלב מסוים, האישה אף טענה כי בעלה בנפרד נפטר והלווייתו תתקיים בישראל בתוך ימים ספורים. בסופו של היום, התובע טען לסכומים הבאים: 80,000 שקלים בגין הלוואות שונות, ו-65,000 שקלים בגין שימוש ללא הרשאה בכרטיסי אשראי.
התובע לא השכיל להציג הסכם הלוואה מפורש וטען כי ההסכמה לכך שמדובר בהלוואות הייתה מכללא, דהיינו – נלמדה מהתנהגות הצדדים. האישה טענה כי כל הכספים אשר ניתנו לה מהגבר היו מתנות – הא ותו לא. לטענתה, היא והתובע חיו כבני זוג ידועים בציבור, מאושרים ושמחים בחלקם, ולא משו זה מזו במשך כל התקופה המדוברת. בנוגע לתשלומים, האישה הדגישה כי הם נעשו לאור אהבתו הגדולה של הגבר אליה ולא במסגרת "הלוואה".
בית המשפט – הוכחה הלוואה באופן חלקי
בית המשפט נדרש אפוא לבחון את עמדותיהם הקוטביות של הצדדים. מצד אחד, הגבר אשר טען כי מדובר בהלוואות במסגרת מערכת יחסים בלתי יציבה ורצופת מריבות. מצד שני, האישה טענה כי עסקינן במתנות שהיו פרי אהבה גדולה בין הצדדים אשר חיו "כבעל ואישה לכל דבר ועניין".
בית המשפט בחן את נסיבות המקרה וקבע שני אלמנטים משמעותיים. ראשית, הוכח כי בני הזוג גרו ביחד ובילו זמן רב זו עם זה. כמו כן, האישה אמנם "נטלה" כספים רבים מהגבר, אך לא היה מדובר במערכת ניצול גרידא אלא בקשר אשר ידע מורדות, אך גם עליות רבות.
המסרונים אשר הוצגו בפני בית המשפט הציגו תמונה לפיה היו לבני הזוג רגעים יפים רבים. כמו כן, הוצגו גם תמונות מבילויים בארץ ובחו"ל, בין השאר עם הילדים המשותפים. עדים מטעם האישה העידו כי הם ראו את רכבה חונה כדרך קבע בביתו של הנתבע, וכן כי היא גרה בביתו באופן מוחלט במשך תקופה של מספר חודשים עד לפרידה.
כעת, בית המשפט נדרש לבחון על מי יש להטיל את נטל ההוכחה בנוגע לאופי הכספים. הלכה פסוקה היא כי כאשר הצדדים למתנה/הלוואה הינם בגדרי "קרובים קרובים", ויחסיהם אופיינו בגילויי אחריות ודאגה זה לרווחתו של זה, חלה חזקה כי הכספים היו מתנה ולא הלוואה. במקרים כגון דא, נטל ההוכחה מונח על כתפיו של נותן הכספים (להוכחת "ההלוואה"). דברים אלה היו יפים גם למקרה דנן. לאחר שנטל הראיה הונח לפתחו של התובע, בית המשפט קבע כי האחרון השכיל להרים אותו באופן חלקי בלבד.
למעשה, שתי ראיות עמדו במרכז תביעתו של הגבר להשבת ההלוואה – עדות מצד אימו לפיה הנתבעת הודתה בפניה על הלוואה בשיעור של 40,000 שקלים, ומסמך בכתב ידה של האישה ובו היא הודתה לו על כסף שהוא הלווה לה (תוך שימוש במילה "הלוואה" במפורש). בית המשפט קיבל את טענות התובע ואת עדותה המהימנה של אימו. עם זאת, נקבע כי היות והנתבעת נקבה בפני האם בסך מפורש – 40,000 שקלים, רק בנוגע לסכום זה הורם נטל ההוכחה (וזאת למרות טענות של התובע בנוגע להלוואות בשיעור כפול). יודגש עוד כי התובע הינו עורך דין ורואה חשבון בהכשרתו. אי לכך, בית המשפט תהה מדוע האחרון לא ערך הסכמים כנדרש, ככל שהיה מדובר בהלוואות.
