בית המשפט לענייני משפחה נדרש לדון בתביעה לחלוקת רכוש בין בני זוג, אשר נישאו בשנת 1968, כאשר בעת הגשת התביעה – בשנת 2007 – חיו בני הזוג כבר חמש שנים בנפרד. התובעת טענה שלמרות הרישומים הפורמאליים, כל הרכוש והזכויות שנרכשו במהלך שנות הנישואים הם רכוש משותף, ואי לכך, היא מבקשת פסק הדין הצהרתי בו יחיל בית המשפט את הלכת השיתוף על מלוא רכוש הצדדים.
קראו עוד בתחום:
- לבני הזוג הגרושים שתי דירות, האם יופרד הפירוק לפרקי זמן שונים?
- המאהבת תבעה את הגבר הנשוי
- איסור על בני זוג בעלי מניות בחברה לנקוט כל פעולה ללא רשות בית המשפט
הנתבע לא התנגד לבקשתה זו, אך הוסיף כי יש גם להחיל את השיתוף על רכוש וזכויות שצברה האישה במשך שנות הנישואים ועד לפירוד, ועל חובות שנוצרו במהלך הנישואים ואשר טרם נפרעו. מכיוון שלא הייתה מחלוקת לגבי החלת חזקת השיתוף בין הצדדים, יפורט להלן אופן חלוקת הרכוש:
הלוואה על סך 27,500 דולר - מתי נוצר החוב?
בבואו של בית המשפט לבחון את חלוקת האחריות לגבי החזר הלוואה לבנק לאומי, נדרש השופט לבחון מתי נוצר החוב ומאיזה כספים שולמה ההלוואה, האם מכספים משותפים או שמא מכספי האישה לבדה.
הצדדים היו הבעלים של דירת מגורים כאשר בהליך שנוהל בהוצל"פ בנוגע לדירה הנ"ל, היו מחויבים בני הזוג לנושים בסך של 50% מתוך תמורת הדירה כשתימכר. הדירה אכן נמכרה ומחצית התמורה הועברה לזכות בני הזוג והוחזקה בנאמנות. התובעת העלתה נושא זה במסגרת התביעה הנוכחית מאחר שעל פי הסכם פשרה בינה לבין נושה (בנק לאומי), אשר הוצג בבית המשפט, שילמה היא סך של 27,500$ בשל ערבותה לחובות חברה שבה היה שותף בעלה.
לצורך תשלום הסכום האמור נטלה התובעת הלוואה מאחיה והתחייבה להחזיר את ההלוואה עם מכירת הדירה. אי לכך, קבע בית המשפט כי על הגבר להשיב לאישה מחצית מהסכום משום שלמרות שההלוואה נלקחה לאחר הפירוד, החוב נוצר בזמן החיים המשותפים.
כספי ביטוח חיים - טענה לזיוף לחתימה
האישה טענה כי בעלה זייף את חתימתה ומשך מקרן ביטוח החיים המשותפת סכום של כרבע מיליון שקלים. להוכחת טענת הזיוף, התובעת הגישה מסמך שנחתם בביצוע פעולה אחרת בשמה, שגם עליו חתם הנתבע את שמה. הגבר הכחיש בחקירתו הנגדית כי חתם על השיק בשמה של התובעת, וטען כי הייתה זו היא אשר ביצעה את הפעולה, כהלוואה שנטלה לצורך מימון העסקים של החברה.
קראו עוד בתחום:
- זכאות למחצית שווי הכספי של השבחת עסק
- חלוקה בדירה שרשומה ע"ש הבעל בלבד
- דחיית בקשה לצו הגנה של ידועה בציבור לעניין דירה שאינה שלה
מכיוון שהיה מדובר במשיכה שבוצעה כארבע שנים לפני הפירוד, על התובעת היה מונח הנטל להוכיח את הברחת הכספים, בדרך של זיוף חתימתה או בכל דרך אחרת. במידה ומבקש צד בסכסוך להישען על טענה שכזו, עליו לתמוך טענותיו בראיות של ממש.
מכיוון שמלבד המסמך הנוסף בו חתם הגבר בשמה של האישה, לא השכילה התובעת להציג ראייה משמעותית בבית המשפט, לא הייתה לשופט ברירה אלא לקבל את עמדת הנתבע בנושא זה.
דירה שנרכשה לאימו של הבעל - מתנה או הלוואה?
האם דירה אשר רכשו בני הזוג במהלך חייהם המשותפים לאימו של הבעל הינה מתנה או הלוואה והאם זכאית התובעת למחצית מהסכום שהושקע במטרה זו? התובעת טענה שבשנת 1989 העביר בעלה של 35,460 ש"ח מתוך החסכונות המשותפים של בני הזוג, כעזרה לאמו ברכישת הבעלות בדירה בה התגוררה, וכעת היא זכאית למחצית הסכום האמור.
הגבר התנגד למרכיב זה של התביעה כאשר הוא טוען שמדובר במתנה משותפת, שהיא רק אחת מתוך מספר מתנות משותפות שנתנו בני הזוג לקרובי משפחה, כולל גם לקרובי התובעת בסך של לפחות 100,000 ₪. כמו כן, לטענתו, מתנה זו ניתנה לאמו כ-13 שנה לפני הפירוד.
למרות שהתובעת טענה כי העברת הכספים לאם הייתה ייחודית, מאחר שהאם התחייבה שלאחר 120 תועבר הדירה שרכשה לידי הנתבע, ואף השאירה צוואה הכוללת הוראה כזו, נדחה מרכיב זה בתביעתה בבית המשפט.
השופט קבע כי העובדה שהאם ערכה צוואה לטובת הבן אינה מוכיחה כלל שמדובר בהלוואה ולא במתנה, וניתן באותה מידה לראות בצוואה התבטאות של תודה לבן על העזרה שהושיט לה (בכל מקרה אין הצוואה מסמך מחייב כל עוד שהאם בחיים, ובכוחה לשנותה או לבטלה בכל עת לפי רצונה). מאחר שהתובעת לא הכחישה גם טענת הנתבע, שבני הזוג נהגו להושיט עזרה בדרך של מתנות סכומי כסף גם לבני משפחה אחרים, כולל גם בני משפחתה של התובעת, לא הוכח כי יש להתייחס אחרת למתן העזרה הכספית לאם.
כספים אשר לטענת התובעת לקח עמו הנתבע בעת הפירוד
התובעת טענה כי בעת עזיבתו של הבעל את הבית, עסק הוא בהלוואות שונות והחזיק שיקים של הלווים השונים שנועדו לפירעון. בעת הפירוד טענה האישה שהבעל לקח עמו שיקים שהצטברו בסך משוער של כ-300,000 ש"ח, ומכיוון שמדובר, לטענתה, ברכוש משותף, מגיע לה המחצית. בית המשפט לא קיבל טענותיה אלו משום שנטענו בעלמא והנתבע הכחיש אותן מכל וכל.
הבעל טען כי בעת עזיבתו את הבית יצא הוא בלי כלום כאשר הוא נתמך כלכלית ע"י אחיותיו. עם זאת, בחקירתו הנגדית הודה כי לקח עמו קצת מזומנים, בסך של כ-10,000 ש"ח. בית המשפט קבע כי מכיוון שלא עלה בידה של התובעת להוכיח את סכום השיקים שנטען (300 אלף שקלים), ואף היא ציינה בעצמה כי מדובר בהשערה, זכאית היא רק למחצית מהסכום שהודה עליו הנתבע – דהיינו עשרת אלפים שקלים.
העברות כספים שביצעה התובעת בחשבון הבת
במהלך שנות הנישואין של התובעת והנתבע, העבירה האישה כספים לחשבונות בתם הצעירה על מנת להבריח חובות מנושים אפשריים בשל הסתבכויות כלכליות. הנתבע השכיל להוכיח את חלקם של סכומים אלו ובית המשפט קבע כי הוא זכאי למחיצתם.
בית המשפט קיבל את טענתו של האב כי הסכומים הוברחו לחשבון הבנק מחשבונות משותפים שכן הבת הייתה צעירה מדי בכדי להרוויח סכומים אלו על סך עשרות אלפי שקלים בעצמה.
