תביעה זו עניינה מחלוקת בדבר בעלות במקרקעין. הצדדים למחלוקת הם ע. ז"ל אשר עזבונו הגיש תביעה זו ומנגד בנו צ. ז"ל אשר עזבונו באמצעות יורשים שהינם הנתבעים בתביעה זו. הנתבעים - אשת המנוח וילדיו הינם יורשי המנוח מכח צו קיום צוואה שניתן ביום 9.2.93.
במהלך ניהול התביעה בפני בית המשפט המחוזי נפטר התובע זאת ביום 3.9.04 ובית המשפט המחוזי אישר למנהל העזבון, בהתאם לתקנה 38 לתקנות סדר הדין האזרחי להמשיך בתביעה. בתביעה עותר התובע לקבוע כי המקרקעין היום בבעלותו הבלעדית, מעולם לא היו בבעלות כולו או חלקו של המנוח, ועל כן אינם מהווים חלק מעזבונו אשר הוריש ליורשיו. וכי התובע זכאי ורשאי לרשום על שמו את זכויות הבעלות במקרקעין.
האם יש לקבל את התביעה?
העיסקה הינה עיסקה שבין התובע לבין עירית ירושלים לפיה רכש התובע את המקרקעין נשוא הליך זה מעירית ירושלים ורשם את ילדיו כבעלי זכויות בחלק מהמקרקעין. רכישת המקרקעין מעירית ירושלים נעשתה במימונו הבלעדי של התובע. עקב חשש לחיובי מס, בחר התובע לרשום את ילדיו כבעלי זכויות בנכס יחד עמו, עם זאת לא היתה כוונה וכך הבינו הוא וילדיו, שיהיו להם זכויות בנכס. כל הזכויות הם של התובע. לא היתה כל כוונה ליתן הזכויות במתנה לבנים.
קרא עוד...
לצורך הבטחת זכויות התובע בנכס, הפקידו ילדי התובע כתב התחייבות ויפויי כח בלתי חוזרים בידי התובע לפיהם רשאי הוא לעשות כל עסקה שהיא במקרקעין לרבות מכירתה, והכל עפ"י החלטתו ורצונו הבלעדיים, והם מתחייבים שלא לעשות כל פעולה בנכס כל ימי חיי התובע.
פעולתם של ילדי התובע בחתימתם על יפוי הכח הבלתי חוזר בשנת 1971, ועל ההסכם בשנת 1991, הינם בבחינת שליחות לאמור, ילדי התובע ייפו את כוחו של שלוחם – התובע, לרכוש את המקרקעין ולעשות כל פעולה בנכס כפי רצונו לרבות מכירתו, השכרתו והעברת הזכויות אליו ועל שמו. בנדון דנן נחתם כתב התחייבות לפיו לא יעשו הבנים כל פעולה בנכס.
חלקו השני של המסמך הוא יפוי הכח. ויפוי הכח היווה הן מתן הזכות והן מכשיר למימוש זכותו של התובע לפעול כבעלים מלא ויחיד של המקרקעין, בין השאר ייפו הבנים את כוחו לרשום את חלקם או הזכות הרשומה על שמם על שם מי שהתובע ימצא לנכון, מכאן שגם על שם התובע עצמו. הבנים, בכללם המנוח, מינו למעשה את התובע כשלוחם כמי שרשומים כבעלי זכויות בנכס לביצוע פעולות במקרקעין הרשומים על שמם למימוש זכותו כבעלים האמיתי של המקרקעין.
טענת הנתבעים היא כי השליחות הסתיימה עם מות המנוח. סעיף 14 לחוק השליחות המדבר על סיומה של שליחות קובע: (א) השליחות מסתיימת בביטולה על ידי השולח או השלוח, וכן במותו של אחד מהם, בגריעת כשרותו או בפשיטת רגלו, או - אם היה תאגיד - בפירוקו. (ב) הוראות סעיף זה לא יחולו אם ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות.
בעניננו מדובר בהבטחת "זכות" של התובע עצמו אשר לו "הזכות" לרשום את הנכס על שמו כאמור לעיל, ולנהוג בו מנהג בעלים. הראיות והעדויות בנדון דנן מוליכים למסקנה שייפוי הכח שניתן לא פקע עם מות המנוח וכי השליחות לא פקעה במות המנוח שכן ניתנה להבטחת זכויות התובע.
בסעיף 10 לייפוי הכח נכתב שהוא בלתי חוזר "הואיל והוא ניתן להבטחת זכויותיו של מר לוי (התובע – נ.מ.) וזכותו תלויה בביצוע נושא השליחות". נוסח זה של ייפוי הכח לא נולד בחלל ריק אלא על רקע חוק השליחות. הנוסח תואם את האמור בסעי 14(ב) לחוק השליחות שעניינו כאמור בשליחות שנועדה: "להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות". די בלשון ייפוי הכח כדי לקבוע שנקודת המוצא היא תחולת סעיף 14(ב) לחוק השליחות וממילא מותו של המנוח לא הפקיע את ייפוי הכח.
פקיעת תוקף יפוי הכח
עם זאת, חרף האמור, תוקף יפוי הכח אכן פקע. תוקף יפוי הכח פקע לא בשל פטירתו של המנוח כפי שהוסבר לעיל, תוקף יפוי הכח פקע לאחר ובשל פטירת התובע. אכן תביעה זו הוגשה לבית משפט המחוזי ביום 11.7.04 עוד בחיי התובע אולם ב- 3.9.04 נפטר התובע.
ביפוי הכח אשר צויין כי הינו יפוי כח בלתי חוזר צויין בפירוש כי יפוי הכח הבלתי חוזר ניתן לתובע ועל פיו ממונה התובע להיות בא כוחם של בניו נותני יפוי הכח, ביניהם המנוח, לכל פעולה שימצא לנכון, ואולם "בכפוף לכך שעם פטירת מר ל. יפקע תוקף יפוי כח זה". כלומר, אין מדובר ביפוי כח בלתי חוזר לעולם ואשר ממנו אין ניתן בכל מקרה לחזור, כי אם ביפוי כח אשר תוקפו פוקע עם פטירת התובע. הנה כי כן יפוי הכח משנת 1971 איננו מסייע לתובע בתביעתו.
חרף זאת דין התביעה להתקבל. התובע נהג מנהג בעלים בנכס, שילם כל התשלומים, השכירו גבה דמי שכירות, כל הפעולות נעשו על ידו בלעדית. חלק מילדי התובע לרבות המנוח עבדו כשכירים אצל התובע, מדי פעם התעוררו חילוקי דעת בינם לבין התובע כאשר מי מהילדים סבר שאיננו מקבל די שכר, או כאשר חלקם סבר שראוי שהתובע יפנה לפרוייקטים נוספים של בניה כפי שעשה קודם לכן, ולחצו עליו לעשות זאת.
אכן, כאמור לעיל, ביפויי הכח הראשונים שנעשו בסמוך וטרם עיסקת רכישת המקרקעין ע"י התובע מהעיריה, צויין כי הבנים מתחייבים שלא לעשות כל פעולה שהיא בחיי התובע וכל עוד הוא בחיים לא ידרשו ולא יהיו זכאים לכל תמורה בקשר למקרקעין, עוד נאמר כי יפוי הכח בטל עם פטירת התובע. ברם ההסכם משנת 1991 בו אכן אישרו הבנים את נכונותם ותוקפם של יפויי הכח הבלתי חוזרים, הינו רחב וכולל הרבה יותר ומשמעו הוא כי הבנים מצהירים שאין להם כל תביעה או דרישה באשר לזכויות במקרקעין נשוא הליך זה בכלל, וכן באשר לשאר רכושו וזכויותיו של התובע. ויתור מוחלט על כל טענה בהתיחס למקרקעין, ויתור מוחלט שאיננו קשור לתקופה כלשהי ולא לתקופת חיי התובע.
גם אומד דעת הצדדים והנסיבות כמפורט להלן תומכים במסקנה שהתובע הוא שרכש את הנכס והוא בעליה. אכן, אין ברור אם המס בו מדובר היה מס עזבון או מס אחר. אף אם מדובר ברצון להשתחרר מתשלום מס עזבון דבר המצביע לכאורה על רצון התובע להוריש בבוא היום את המקרקעין לבניו, אין ענין זה פוגע במסקנה שהזכויות במקרקעין הם של התובע, שכן באותה עת לא התכוון להעניק לבנים את הזכויות בחלק מהמקרקעין כי אם להותיר בידו את הזכויות בהן במלואן, כמו כן השאיר בידיו את האופציות לשנות את זהותם של יורשיו או חלקיהם, ואכן בפועל כתב צוואה אשר איננה מעניקה זכויות זהות לאלה אשר נרשמו כבעלי חלק מהזכויות במקרקעין.
התובע היה אדם ריכוזי ונהג מנהג בעלים בנכס ובכלל עסקיו. התובע הבהיר לילדיו שהבעלות בנכס היא שלו והכל ידעו זאת.
ההסכם משנת 1991
ההסכם משנת 1991 מהווה ראיה משמעותית נוספת כבדת משקל התומכת בקביעה כי אכן לבנים לא היו כל זכויות במקרקעין. בהסכם מצהירים הבנים כי אין ולא תהיינה להם תביעות טענות או דרישות בגין הזכויות בתחנת הדלק ... והמגרש עליו בנויה בין אם הרכוש והזכויות רשומים על שם התובע ובין אם רשומים על שם הבנים או הבנות. אף אם לא היתה מתקבלת הגירסה שהרישום ע"ש הבנים כבעלי זכויות בחלק מהמקרקעין הינו פיקטיבי, הרי שהסכם זה מ- 1991 מהווה ויתור מוחלט מצד הבנים על הזכויות במקרקעין נשוא הליך זה.
ההסכם משנת 1991 מהווה המשך ונדבך הגיוני המשתלב בנסיבות ובמהלך האירועים ומתיישב עם נסיבות רישום המקרקעין ע"י התובע ונסיבות החתימה על ההתחייבות ויפויי הכח משנת 1971.
גם אומד דעת הצדדים להסכם 91 וכלל הנסיבות תומכים במסקנה זו. עדותו של עו"ד כהנוב תומכת במסקנה שילדי המבקש, לרבות המנוח, ידעו שהמבקש הוא הבעלים של הנכס והסכימו לכך. גם העדים האחרים מטעם המבקש העידו שהסכם 91 בא לאשרר את הידוע שהבעלות בנכס היא של המבקש.
ויצויין כאן, כי בשונה מהמצב בענין יפויי הכח משנת 1971 אשר תוקפם פקע עם מות התובע (לא עם מות המנוח) נוכח הקביעה המפורשת בהם, הרי שלענין ההסכם משנת 1991 לא צויין דבר בענין פטירת התובע צויין בו בצורה כללית גורפת ושאינה משתמעת לשתי פנים, שהנכס נשוא המחלוקת (וכן יתר הנכסים) הינם בבעלות התובע, לבנים אין כל תביעה או דרישה בהתיחס אליהם.
הסברם של הנתבעים בהתיחס להסכם משנת 1991 איננו מקובל עלי, איננו מתישב עם כלל הנסיבות, איננו מתישב עם הכתוב בהסכם ואף לא הוכח. הנתבעים לא הוכיחו טענותיהם. הנתבעים לא הוכיחו שההסכם נועד אך ורק לשם הסדרת מימון ולא לאישרור המצב המשפטי, ובמיוחד ביחס למקרקעין נשוא המחלוקת. תוכנו של הסכם 91 הוא הבעת רצון ומתן אישור ב"רחל בתך הקטנה" לפיה המקרקעין הם של התובע ולבנים אין זכויות בהם על אף רישומם כבעלי חלק מהזכויות. כמו כן עיון בהסכם איננו מוביל לפרשנות הנטענת ע"י הנתבעים.
הבטחת בעלות תמורת עבודה
טענה נוספת אשר אין מקום לקבלה, אותה העלו הנתבעים היא כי הבעלות בחלקו של הנכס הובטחה למנוח תמורת עבודתו.
הנתבעים טענו שרישום הזכויות על שם ילדי התובע היה על תנאי שיעבדו בעסקי התובע. טענה זו לא הוכחה. נהפוך הוא, הוכח שילדי המבקש, בכללם המנוח, ידעו ידוע היטב שהבעלות בנכס היא של המבקש. הוכח שהמנוח קיבל שכר הולם עבור עבודתו וכי הוא ידע שמעמדו הוא כשכיר ולא כעובד קבלן הזכאי לבעלות בנכס.
ויתור במהלך הליך משפטי בבית המשפט המחוזי
הנתבעים (התובעים שם) הגישו בשנת 1996 תביעה כנגד התובע (הנתבע שם) בה עתרו להורות שיפוי הכח שנתן המנוח בטל, וכי הסכם המכר ללא תמורה שערך התובע ביום 28.6.94 עליו חתם בשם בניו לפיו הועברו הזכויות במקרקעין הרשומות על שם הבנים אליו (למעט המנוח) – בטל.
ביום 8.1.99 נתן בית המשפט המחוזי פסק דין על יסוד הסכמת הצדדים לפיו ישלם התובע לנתבעת 1 סכום של 5,000 ש"ח לחודש עד יום מותה, ועל חשבון סכומים אלה תקבל הלוואה בסך 30,000 ש"ח כאמור. ביום 26.1.99 ביטל בית המשפט המחוזי את צו המניעה והעיקול שניתן בתחילת ההליכים לפיהם מנוע היה התובע לעשות פעולות במקרקעין.
הנה כי כן, הנתבעים ויתרו באופן גורף על כל תביעה בגין נכסי התובע. כוונת הצדדים כעולה מהנסיבות היא כי מדובר במיוחד בהתיחס לנכס נשוא דיון זה, באשר מדובר בנכס שמרבית הזכויות בו נרשמו על שם התובע, ובאשר נכס זה היה נושא המחלוקת בתביעות הנתבעים לבית המשפט המחוזי, ואשר בהתיחס אליו הוצאו צוי המניעה והעיקול אשר בוטלו.
צוואת המנוח
המנוח כתב צוואה ראשונה ביום 13.3.92 בה ציווה את כל זכויותיו בנכס נשוא דיון זה לנתבעים, אולם סייג זאת בכך שהזכויות יעברו אליהם רק 10 שנים לאחר פטירתו וקבע כי הנתבעים לא יזכו בזכויות במקרקעין אם ידרשו תשלום כלשהו עבור המקרקעין או ידרשו לממש חלקם או זכויותיהם בדרך של מכירה המחאה מתנה שעבוד או פירוק שיתוף או יגישו תביעה בקשר למקרקעין.
המנוח הוסיף וקבע כי אין באמור כדי לפגוע בזכות מזכויות אביו (התובע) על פי יפוי הכח שנתן לו. כשבועיים לאחר מכן חתם המנוח ביום 26.3.92 על צוואה נוספת בה ציווה כל זכויותיו בנכס לנתבעים ללא כל תנאי או סייג. הצוואה מיום 26.3.92 קויימה על ידי רשם הירושות.
2. ברם - אין באמור בצוואת המנוח כדי לשנות את המצב המשפטי ותוצאתו בנדון דנן. המנוח איננו יכול להקנות את שאין לו. כאמור, הזכויות במקרקעין הן של התובע. המנוח ויתר על כל תביעה או דרישה בקשר למקרקעין בהסכם מיום 20.3.91. משכך, אין משמעות לציוויו של המנוח את המקרקעין בצוואה – ליורשיו.
ועדת ערר לחוק מס שבח מקרקעין
ביום 30.6.94 עשה התובע שימוש ביפוי הכח אשר נתנו לו בניו ב- 20.7.71 וחתם בשם בניו על הסכם מכר לפיו הזכויות במקרקעין אשר היו רשומים על שמם עברו לבעלותו ונרשמו על שמו, למעט החלק הרשום ע"ש המנוח.החלק הרשום ע"ש המנוח לא הועבר לשמו של התובע נוכח דרישת מס גבוהה מטעם רשות מס שבח, אשר קבעה שאין ניתן להשתמש ביפוי הכח עליו חתם המנוח בשנת 1971 לאחר פטירתו, וכי העברת הזכויות בנכס משם המנוח לשם התובע, יכול שתעשה אולם רק אם העסקה תוגדר כמכר חדש ולא כהעברה ללא תמורה בין קרובים, ואז כאמור יוטל מס בסכום ניכר.
טוענים הנתבעים כי החלטת ועדת הערר מהווה מעשה בית דין וכי נוכח קביעתה, יפוי הכח בטל עם פטירת המנוח. אכן כפי שצויין לעיל, יפוי הכח פקע ואולם לא בשל פטירת המנוח כי אם בשל פטירת התובע, לאחר שהוגשה התביעה דנן. לכן אין צורך להתיחס לשאלת תוקף יפוי הכח.
אין בהחלטת ועדת הערר כדי להוות מעשה בית דין במחלוקת הנתונה בפני. חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963, הגדיר את סמכויותיה של וועדת ערר.כך נקבע בסעיף 89(ב) לחוק הנ"ל:"הועדה רשאית לאשר את השומה, להפחיתה, לבטלה או להחליט בדרך אחרת, אך לא להגדילה, ולצורך זה רשאית הועדה לדון לפי שיקול דעתה בכל דבר שהמנהל רשאי להחליט בו לפי חוק זה, לפי שיקול דעתו". לאמור, שיקול דעתה של הוועדה מתמקד אך ורק בפן הפיסקלי של העיסקה וממילא הראיות והטענות הבאות בפניה מתייחסות לעניין זה בלבד. וועדת הערר אינה בית משפט.
לוועדת הערר אין סמכות לדון בשאלת הבעלות והסמכות הייחודית לדון בשאלת הבעלות בנדון דנן נתונה לבית משפט זה. משכך הדבר ממילא אין נפקות להחלטת וועדת הערר בכל הקשור לשאלת הבעלות המתבררת בבית משפט זה. הלכך, החלטת וועדת הערר תקפה לנושא המיסוי אינה מקימה מעשה בית דין ואין בה כדי להשפיע על פסק דין זה.
אי העדת עדים
הנתבעים טענו שהתובע ויתר על עדים מרכזיים ולא הביא ראיות רלבנטיות. כך למשל נטען שמטעם התובע העידו רק הבנים הצעירים ולא הבנים הבוגרים יותר, כן לא העיד החשב, חרף זאת שהם אלה המכירים את העובדות שלא כמו אחיהם הצעירים יותר, והם אלה שעבדו, כמו המנוח, תקופה ארוכה בעסקי התובע.
אין מקובלת עלי טענה זו. מטעם התובע העידו מספר עדים בעוד שמטעם הנתבעים העידה ל. – נתבעת 1 בלבד. הראיות שהובאו מטעם התובע יצרו תשתית מספקת להוכחת טענותיו ודי בעדים ובמסמכים שהובאו כדי לבסס את תביעתו. לו חשבו הנתבעים שבידי הבנים הגדולים או בידי החשב או אנשים אחרים לתמוך בגירסתם ולהפריך גירסת התובע היה עליהם להזמין עדים אלה לעדות.אין אפוא לזקוף לחובת התובע אי העדת עדים נוספים.
לסיכום,
הנה כי כן כעולה מהראיות, הגירסה הנכונה אשר הוכחה היא כי הבעלים של הנכס הוא התובע, חלק מהזכויות בנכס נרשמו ע"י התובע ע"ש בניו נוכח עניני מס ועוד טרם רכישת המקרקעין קיבל התובע מבניו יפויי כח לפיהם הוא השולט הבלעדי בנכס, ורשאי להעביר זכויותיהם הרשומות למי שימצא לנכון לאמור גם לשמו הוא. ואכן, הזכויות הרשומות על שם בניו (בנכס) עברו אליו. (למעט המנוח); אכן, יפוי הכח שנתן המנוח בוטל עקב פטירת התובע ברם, הבנים ובכללם המנוח, ויתרו על כל זכות בנכס והצהירו כי התובע הוא בעליו וכי לא יפעלו בנכס בעצמם, וכי התובע רשאי להעביר הזכויות הרשומות על שמם בנכס למי שימצא לנכון לאמור, גם לשמו הוא; דין התביעה להתקבל.
