בני הזוג נפרדו וחלקו משמורת משותפת על בנם הקטין, מאז היותו בן חצי שנה. כיום הקטין בן ארבע שנים וחצי ולכל אחד מן הצדדים, ילדים ממערכות יחסים חדשות. בחודש מאי 2011 עברה האם שהינה רופאה במקצועה, להתגורר במרכז הארץ, ללא אישור בית המשפט וללא הסכמת האב ורשמה את בנה למעון שם.
האב הגיש תביעה לבית משפט לענייני משפחה, בבקשה להשיב את הקטין לעיר הולדתו בצפון הארץ ובקשתו התקבלה. במסגרת פסק הדין הוחלט כי המשמורת תוסיף להיות משותפת והקטין לא ירשם למסגרת חינוכית, עד שיגיע לגיל ארבע, אז ימונה מומחה שימליץ לגבי המשמורת ומקום מגוריו.
בית המשפט קבע כי הקטין יעבור למשמורתו הבלעדית של האב
ביולי 2013 קבע המומחה כי שני ההורים בעלי מסוגלות הורית, אך זו של האב עדיפה, לכן המליץ כי המשמורת תהיה בידי האב, והבן יבקר את האם בסופי שבוע מדי פעם. המומחה ביסס את המלצתו על סמך גורמים רבים, ביניהם הקשר של ההורים לקטין, מידת הזמינות לטיפול בו ואף ראה את העתקת מקום מגורי האם למרכז הארץ כ"מעשה שלא ייעשה".
על סמך ההחלטה להעביר את המשמורת לאב, הגישה האם ערעור בו היא טענה כי בית המשפט שגה שאסר עליה ועל בנה לעבור למרכז הארץ וייחס את המעבר לחובתה. ואף לא ייחס חשיבות למניעי הנקמנות וההשמצות של בעלה לשעבר ומתוקף חזקת גיל הרך, בנה צריך להיות במשמורתה.
הבן העדיף להיות עם אביו, על פני אמו
האב טען כי המשמורת הוענקה לו משום שהוא משקיע יותר בילד, לעומת האם שעסוקה בטיפוח הקריירה שלה. והוסיף כי אין להקל ראש בחשיבות עמדת הקטין, שהעדיף להיות עם אביו, על פני אמו, וכי לרצון הילד חשיבות רבה.
בית משפט לענייני משפחה לא התעלם מקיומה של חזקת הגיל הרך כחלק מן הדין, יחד עם זאת הוא סבר שיש להעניק את המשמורת לאב, למרות שהקטין מתחת לגיל שש. זאת מפני שהאם החליטה לעבור דירה ולא היתה זמינה עבור הילד בשעות היום, עקב עבודתה כרופאה. אי לכך קבע בית המשפט קמא שמסוגלותו ההורית של האב טובה יותר משל האם.
העתקת המגורים אינם מהווים פגיעה בקטין
בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים קבע כי המסקנה להעניק את המשמורת לאב אינה בעלת בסיס עובדתי או משפטי. לדעתו, העתקת מגורי האם למרכז הארץ אינם מהווים פגיעה בקטין או חוסר אכפתיות מהילד. ואף שיקולי ההורה להעתקת מקום מגורים לצורך שיפור וייצוב מצבו, אינם מתפרשים בהכרח כשיקולים פסולים ועשויים להביא לתועלת את מצבו של הקטין.
האם שנתה את שעות העבודה שלה בכדי להיות עם הילד
בנוסף ביסס בית המשפט קמא את החלטתו על סמך זמינותה של האם, אך האם הציגה מסמכים בהם היא בקשה במפורש ממעסיקיה כי שעות עבודתה לא יתפרשו עד הערב, כפי שנהגה בעבר, אלא היא תסיים את עבודתה בשעות שהקטין חוזר מהמסגרת החינוכית, על מנת שתוכל להקדיש לו מזמנה.
בית המשפט המחוזי קבע כי פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה סתר את חזקת הגיל הרך ומנע מהאם לגדל את בנה בנסיבות לא מוצדקות. בית המשפט קבע כי פסק הדין יבוטל והמשמורת על הקטין תינתן לאמו. כמו כן, האב יישא בהוצאות משפט המערערת בסכום של 10,000 שקלים.
